הורות

אנחנו רוצים להיות הורים טובים. להיות נוכחים, להקשיב, לדאוג שלילדים לא יחסר דבר ולתת להם את כל מה שאנחנו יכולים. אבל מה קורה כשהרצון הזה

אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מאושרים, בטוחים בעצמם ומוגנים מפני אכזבות. כשהם נתקלים בקושי, האינסטינקט שלנו הוא לעזור, להתערב ולמצוא פתרון. אבל לפעמים דווקא מתוך

הילד עונה בחוצפה, מסרב לבקשות וכל שיחה קטנה הופכת למאבק? כשאנחנו מתמודדים שוב ושוב עם התנגדויות של הילדים, קל להרגיש שהם לא מכבדים אותנו או

אנחנו משקיעים בילדים יותר מאי פעם. קוראים ספרים, הולכים להדרכות הורים, משתתפים בסדנאות ומנסים לעשות הכול נכון. אז למה כל כך הרבה הורים עדיין מרגישים

פערים דתיים בזוגיות לא מתחילים בשבת, בכשרות או בלבוש. הם מתחילים במפגש בין שני עולמות. כששני אנשים בוחרים לחיות יחד, הם מביאים איתם תפיסות חיים,

המציאות הביטחונית בישראל אינה פשוטה. בשנים האחרונות כולנו מבוגרים וילדים חיים בתוך מרחב מתוח, מאיים, לא צפוי. אזעקות, חדשות ברקע, שיח ציבורי טעון, שגרה שנקטעת

כל הורה מכיר את הרגע הזה: הילד כועס, מתוסכל, לא קיבל משהו שרצה או שמע "לא" ובבת אחת משתטח על הרצפה. בכי, צרחות, סירוב לקום.

כשנולדים ילדים, משהו משתנה בעומק וגם נבנה מחדש. האהבה מתרחבת, אבל הזמן, הסבלנות והאנרגיה מצטמצמים. היום-יום מתמלא במשימות, לילות קצרים, סידורים אינסופיים, והזוגיות שפעם עמדה

אני אמא בת 22, חוגגת 22 שנות הורות. אתמול, כשהרהרתי בזה, הסתכלתי אחורה וצחקתי "קצת על, וגם עם", האמא הצעירה שהייתי אז. כמה חלומות, כמה

מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. נר ראשון של חנוכה, שעון חורף התחיל מזמן. הרבה יותר שעות של חושך, ומצווה להדליק את הנרות, להרבות