הילד עונה בחוצפה, מסרב לבקשות וכל שיחה קטנה הופכת למאבק? כשאנחנו מתמודדים שוב ושוב עם התנגדויות של הילדים, קל להרגיש שהם לא מכבדים אותנו או מנסים לעשות לנו דווקא. אבל האם ייתכן שמאחורי ההתנהגות הזאת מסתתר משהו אחר? בגישת שפר אנחנו מציעים להתבונן לא רק במה שהילד עושה, אלא גם בפרשנות שלנו להתנהגות שלו ובדרך שבה היא משפיעה על הקשר בינינו.
במרכז שפר אנחנו פועלים זה כ-16 שנים בתחומי ההורות, הזוגיות והמודעות העצמית, ומציעים לימודים והכשרות מקצועיות המבוססים על גישת שפר. לאורך השנים צברנו ניסיון בליווי הורים, זוגות ואנשים המעוניינים ליצור שינוי משמעותי במערכות היחסים שלהם. מהניסיון שלנו, אחד האתגרים בהורות אינו רק ההתמודדות עם ההתנהגות של הילדים, אלא התחושות והמחשבות שמתעוררות אצלנו כשהם מסרבים לשתף פעולה.
בשיחה עם רותי לבייב, אני מיטל חדד מסורי, מנכ"לית מרכז שפר, מסבירה מדוע התנגדות של ילדים עשויה להיות קשורה לדינמיקה שנוצרה בינם לבין ההורים, איך מאבקים חוזרים משפיעים על הקשר המשפחתי, ומה אפשר ללמוד מתרגיל פשוט שמציע לשנות את הפרשנות שלנו לחוצפה. במאמר זה נשתף בתובנות מתוך השיחה ובעקרונות של גישת שפר, שיכולים לעזור לנו להגיב מתוך ביטחון הורי ולא מתוך פגיעות או כעס.
"כמה פעמים אני צריכה לבקש ממך?"
יש רגעים בהורות שאנחנו מכירים כמעט בעל פה.
אנחנו מבקשים מהילד להרים את הנעליים. הוא מתעלם.
מבקשים שוב. הוא אומר "עוד רגע".
מבקשים בפעם השלישית, והפעם הטון כבר משתנה. ואז מגיעה התשובה: "די, אמא, את חופרת!"
באותו רגע, הנעליים כבר מזמן אינן הסיפור.
אנחנו מרגישים שלא מכבדים אותנו, שלא מעריכים אותנו, שאולי בכלל איבדנו את הסמכות שלנו כהורים.
ואז אנחנו מגיבים. כועסים, מרימים את הקול, מאיימים בעונש או נכנסים לוויכוח.
אבל מה קורה כשהתגובה הזאת חוזרת שוב ושוב, וההתנהגות של הילד אינה משתנה?
בשיחה עם רותי לבייב, אני שואלת שאלה מפתיעה:
מה אם ההתנגדות של הילד אינה בהכרח ניסיון להתרחק מאיתנו, אלא דרך לא מודעת לייצר קשר בינינו?
למה ילדים מתנגדים להורים שלהם?
כשילד מתחצף, הורים רבים מפרשים את ההתנהגות שלו כחוסר כבוד, זלזול או ניסיון להראות מי קובע בבית.
הפרשנות הזאת מובנת. קשה להישאר רגועים כשמישהו שאנחנו אוהבים מדבר אלינו באופן פוגע.
אבל בגישת שפר אנחנו מציעים לבחון גם את המטרה הלא מודעת של ההתנהגות.
הגישה, הנשענת על עקרונות הפסיכולוגיה האדלריאנית, מתייחסת לשייכות ולקשר כצרכים מרכזיים של האדם. מתוך התפיסה הזאת, היא מציעה שלעיתים ילד עשוי לחזור על התנהגות מתנגדת משום שכך התבססה הדינמיקה בינו לבין ההורה.
"הילד המתנגד הוא לא נגדכם, הוא בעדכם", מסבירה מיטל בשיחה.
זהו משפט שיכול להישמע כמעט בלתי אפשרי להורה שנמצא בעיצומו של ויכוח.
איך יכול להיות שילד שמקלל, צועק או מסרב לשתף פעולה פועל מתוך רצון בקשר?
כדי להבין את הרעיון, צריך להסתכל לא רק על ההתנהגות של הילד, אלא גם על התגובה שלנו.
כשהקשר הופך למאבק קבוע
תארו לעצמכם ילד שמתנגד כמעט לכל בקשה.
הוא מתווכח על ההתארגנות בבוקר, על הכנת שיעורי הבית, על מקלחת ועל שעת השינה.
ההורה מרגיש מותש. הוא כבר יודע איך ייראה הערב עוד לפני שהתחיל.
ואז, כשהילד מתנגד, עולה מיד המחשבה: "הנה, שוב הוא עושה לי דווקא".
המחשבה הזאת מעוררת פגיעות, כעס או ייאוש.
התגובה הרגשית של ההורה הופכת לחלק מהאירוע, ושוב שניהם מוצאים את עצמם באותו מאבק.
אני משתמשת בדימוי של תדר ברדיו: הילד וההורה התרגלו להיפגש על תדר מסוים. הילד מתנגד, ההורה נפגע ומגיב בעוצמה, ואז ההורה חוזר לתדר שהילד בחר.
לפי גישת שפר, הטנגו הזה עשוי להמשיך להתקיים גם כשהוא אינו נעים לאף אחד מהצדדים.
חשוב לומר: לא כל התנגדות של ילד נובעת מאותה שורש. ההתבוננות שאנחנו מציעים בגישת שפר היא דרך אחרת להבין את מערכת היחסים, ולא תחליף לבירור קושי שדורש התייחסות.
למה צעקות ועונשים לא תמיד עוזרים?
הורים רבים כבר ניסו כמעט הכול.
הם הסבירו, ביקשו, איימו, הענישו ואפילו הבטיחו פרסים.
לפעמים ההתנהגות נעצרת לזמן קצר, אבל כעבור יום או יומיים הכול מתחיל מחדש.
אחת השאלות שאני מציעה להורים היא פשוטה: אם כבר ניסיתם להגיב בכעס וזה לא הועיל, אולי כדאי לנסות משהו אחר?
הנקודה אינה לוותר על חינוך או להסכים לילד לדבר בצורה פוגעת.
הנקודה היא להבין שאין לי שליטה על הילד ושהילד בדרך כלל כבר יודע מה אנחנו חושבים על ההתנהגות שלו.
הוא שמע את ההסברים שלנו. הוא מכיר את הכללים בבית.
מה שלא משתנה הוא הדינמיקה הרגשית שנוצרת בכל פעם שהוא מפר את אותם כללים.
תרגיל האוזנייה: איך משנים את הפרשנות?
בפודקאסט אני מציעה תרגיל מתוך העבודה בגישת שפר.
בוחרים ילד אחד, התנהגות אחת ושבוע אחד.
נניח שבחרנו לעבוד על תגובה לחוצפה.
בכל פעם שהילד מדבר אלינו בזלזול, נדמיין שיש לנו באוזן אוזנייה שמתרגמת את מה שהוא אומר.
הילד אומר: "אמא, סתמי!"
אבל באוזנייה אנחנו שומעים: "אמא, אני רוצה להתקרב אלייך".
אין הכוונה שהילד באמת אמר את המשפט הזה, או שאנחנו יכולים לדעת בוודאות מה מניע אותו.
זוהי דרך לתרגל פרשנות אחרת, כזאת שלא מעמידה אותנו מיד בעמדה מותקפת.
במקום לשמוע "הילד שלי מזלזל בי", אנחנו מנסים להסתכל עליו כעל ילד שאנחנו אוהבים, ושגם כשהוא מתנהג בצורה לא נעימה, איננו חייבים להיכנס איתו למלחמה.
ומה אומרים בפועל?
אפשר בהחלט לומר: "מאמי, לא מדברים ככה לאמא", "כשאתה מדבר ככה אני לא משוחחת וכו"
אבל הפעם המשפט נאמר ממקום אחר.
לא מתוך עלבון. לא מתוך צורך להוכיח מי חזק יותר. אלא מתוך ביטחון שקט במקום שלנו כהורים.
*מוזמנים לצפות גם בפודקאסט המלא שלי עם רותי לבייב!
אז פשוט מתעלמים מחוצפה?
ממש לא.
אחת השאלות שרותי לבייב מעלה בשיחה היא בדיוק השאלה הזאת: האם המשמעות היא שהילד יכול לומר "סתמי", וההורה פשוט ממשיך הלאה?
אני מבהירה שהמטרה אינה להפסיק לחנך, אלא לשנות את הדרך שבה אנחנו נוכחים בסיטואציה.
אפשר להעביר מסר ברור על אופן הדיבור בבית, בלי להיגרר למאבק רגשי.
ההבדל הוא בין הורה שמנסה להחזיר לעצמו את הכבוד באמצעות מאבק לבין הורה שבטוח במקומו, ולכן אינו צריך להילחם על הכבוד הזה בכל פעם מחדש.
הסמכות שלנו אינה תלויה בכך שהילד יתנהג בדיוק כפי שרצינו בכל רגע.
אנחנו עדיין ההורים שלו, גם כשהוא מתנגד.
מה עושים אם הילד ממשיך להתחצף?
השינוי שאנחנו בגישת שפר מציעים אינו הבטחה לפתרון מיידי.
ילדים אינם מכונות, וגם הורים אינם כאלה.
ייתכן שבהתחלה הילד ימשיך בהתנהגות המוכרת. ייתכן שההורה יצליח להגיב אחרת פעם אחת ובפעם הבאה שוב יכעס.
לכן אני ממליצה להתחיל בקטן.
לא לנסות לשנות בבת אחת את כל היחסים בבית, אלא לבחור סיטואציה אחת שבה אנחנו מתרגלים שינוי של הפרשנות הפנימית.
במקום למדוד רק כמה פעמים הילד התחצף השבוע, אפשר לשאול גם:
- האם הצלחתי להישאר פחות פגועה?
- האם הרגשתי שאני עדיין מובילה, גם כשהוא לא שיתף פעולה?
- האם הצלחתי לראות את הילד שלי כילד טוב, גם ברגע שבו התנהגותו הייתה לא נעימה?
אלו שאלות שמחזירות את תשומת הלב למקום שבו יש לנו יכולת לפעול: התגובה והעמדה שלנו.
לא להילחם בילד, אלא לשנות את הקשר
בגישת שפר אנחנו לא מבקשים מהורים לוותר על הערכים שלהם או להפסיק להוביל את הבית.
להפך.
אנחנו מזמינים אותם לגלות שאפשר להוביל גם בלי להיות במלחמה.
כשהורה מפסיק לראות בכל התנגדות התקפה אישית, הוא יכול לפגוש את הילד ממקום אחר: פחות פגוע, פחות דרוך ויותר בטוח.
השינוי הזה אינו מתחיל בעוד משפט חינוכי, אלא בדרך שבה אנחנו מבינים את ההתנהגות.
וזו אחת ההזמנות המרכזיות של גישת שפר: לא רק לחפש דרך לגרום לילד להשתנות, אלא להבין מה אנחנו יכולים לשנות באופן שבו אנחנו פוגשים אותו.
רוצים להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות של הילדים?
במרכז שפר אנחנו מאמינים ששינוי משמעותי במערכות היחסים מתחיל בדרך שבה אנחנו מבינים את עצמנו ואת האחרים. כשאנחנו לומדים לזהות את הפרשנויות והדפוסים שמובילים אותנו, נפתחת אפשרות להתמודד אחרת עם התנגדויות, מאבקים וקשיים בקשר.
מתוך הגישה הזאת אנחנו מציעים מגוון מסלולי לימוד והתפתחות אישית. לימודי הדרכת הורים מאפשר להעמיק בהבנת הקשר עם הילדים ולחזק את הביטחון בסמכות ההורית. לימודי ייעוץ זוגי מתמקדים בהבנת מערכות יחסים ובדפוסים המשפיעים על הקשר הזוגי, ולצידם לימודי ייעטץ מודעות עצמית והנחיית סדנאות זוגיות מאפשרים להרחיב את ההתבוננות על הדרך שבה אנחנו חושבים, מרגישים ופועלים בתוך מערכות היחסים שלנו.
למי שרוצים להתחיל להכיר את הגישה, התוכנית "להתחיל מבראשית" מציעה הזדמנות להתבונן מחדש על ההורות, הזוגיות והיחסים עם עצמנו, ולגלות כיצד שינוי העמדה הפנימית שלנו יכול להשפיע על האווירה בבית.
מוזמנים להכיר את התוכנית ואת מסלולי הלימוד של מרכז שפר, ולבחור את הדרך המתאימה לכם להעמיק בגישה.
שאלות ותשובות
האם שינוי הגישה שלנו אומר שצריך להתעלם מחוצפה?
ממש לא. אפשר להמשיך לחנך ולהעביר מסרים ברורים, בלי להיגרר בכל פעם למאבק. בגישת שפר הדגש הוא לא רק על מה שאנחנו אומרים לילדים, אלא בעיקר על העמדה הפנימית שממנה הדברים נאמרים.
האם שינוי בעמדה של ההורה מבטיח שהילד יפסיק להתחצף?
אין לנו שליטה על ההתנהגות של הילד, ולכן אי אפשר להבטיח תוצאה. אבל הניסיון בגישת שפר מלמד שכאשר ההורה משנה את העמדה הפנימית שלו ומפסיק לקחת חלק בדינמיקה המוכרת, במקרים רבים גם ההתנהגות המפריעה הולכת ודועכת. השינוי מתחיל אצל ההורה, ויכול להשפיע על מערכת היחסים כולה.
