אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מאושרים, בטוחים בעצמם ומוגנים מפני אכזבות. כשהם נתקלים בקושי, האינסטינקט שלנו הוא לעזור, להתערב ולמצוא פתרון. אבל לפעמים דווקא מתוך הרצון להקל עליהם, אנחנו עלולים למנוע מהם הזדמנות לגלות את הכוחות שלהם. אז איך מגדלים ילדים עצמאיים ובעלי חוסן, בלי לוותר על התמיכה והנוכחות שלנו כהורים?
במהלך כ-16 שנות הפעילות של מרכז שפר בתחומי ההורות, הזוגיות והמודעות העצמית, אנחנו פוגשים הורים שמתמודדים עם הדילמה הזאת. מצד אחד, הם רוצים להעניק לילדים את כל התמיכה האפשרית. מצד שני, הם מבינים שלא יוכלו לפתור עבורם כל קושי לאורך החיים. בגישת שפר אנחנו מציעים להתבונן לא רק במה שהילדים מסוגלים לעשות, אלא גם במידת האמון שאנחנו נותנים ביכולת שלהם להתמודד.
בשיחה עם רותי לבייב, אני מיטל חדד מסורי, מנכ"לית מרכז שפר, מסבירה מדוע התפקיד שלנו כהורים אינו להבטיח לילדים אושר בכל רגע, אלא להכין אותם לחיים. במאמר זה נשתף בתובנות מהשיחה ונבחן איך אפשר לתמוך בילדים ברגעי קושי, לאפשר להם להתנסות בעצמם ולחזק את האמון ביכולות שלהם, גם כשהדרך כוללת אכזבות ותסכולים.
"אני רק רוצה שיהיה לו טוב"
כל הורה מכיר את התחושה הזאת.
הילד חוזר הביתה מאוכזב כי לא בחרו בו לתפקיד שרצה.
הילדה מספרת שחברה לא הזמינה אותה.
האחים רבים, ואנחנו כבר בדרך להתערב ולהחליט מי צודק.
משהו בנו מיד מתכווץ.
אנחנו רוצים לפתור את הבעיה. לדבר עם המורה. להתקשר להורה של החברה. להסביר לאח הגדול שהוא חייב לוותר.
הכול מתוך אהבה.
אבל האם בכל פעם שאנחנו ממהרים לפתור לילד קושי, אנחנו באמת עוזרים לו?
בשיחה עם רותי לבייב אני מסבירה, שאחת השאלות החשובות בהורות היא לא איך להקל על הילדים, אלא איך להכין אותם לחיים.
מוזמנים לצפות בסרטון המלא שלי עם רותי לבייב בנושא»
מה התפקיד שלנו כהורים?
כשאני שואלת הורים מה התפקיד שלהם, רבים משיבים: "שהילד שלי יהיה מאושר".
זו תשובה טבעית. הרי אין כמעט דבר שאנחנו רוצים יותר מאשר לראות את הילדים שלנו שמחים.
אבל אנחנו בגישת שפר מציעים להבחין בין הרצון שלנו בטובת הילד לבין האחריות שאנחנו לוקחים על חייו.
אנחנו יכולים לאהוב, לתמוך, לחנך ולעזור.
אבל איננו יכולים להבטיח לילד חיים ללא אכזבות, וגם לא לייצר עבורו אושר בכל רגע.
אני תמיד אומרת "התפקיד שלי זה להכין אותו לחיים".
והחיים, כידוע, אינם תמיד מסתדרים לפי התוכניות שלנו.
לפעמים אנחנו מצליחים. לפעמים לא.
לפעמים אנשים מתחשבים בנו. לפעמים הם בוחרים אחרת.
לפעמים אנחנו מקבלים את מה שרצינו, ולפעמים אנחנו צריכים למצוא דרך להתמודד גם בלי לקבל אותו.
הכנה לחיים כוללת גם את היכולת לפגוש את המציאות הזאת.
האם אנחנו באמת מאמינים בילדים שלנו?
אנחנו אומרים לילדים שלנו שאנחנו מאמינים בהם.
"אתה יכול."
"אני סומכת עלייך."
"אתה ילד חזק."
אבל מה קורה בתוכנו כשהם נתקלים בקושי?
האם אנחנו באמת מאמינים שהם מסוגלים להתמודד, או שמיד מתעורר בנו פחד שהם לא יצליחו?
גישת שפר מזמינה אותנו להתבונן בפער שבין המילים שלנו לבין האמון הפנימי שלנו בילד.
אני מספרת שבמשך שנים היו מצבים שבהם רצתה מאוד להתערב ולפתור לילדים שלה קשיים.
אבל היא התחילה לשאול את עצמה שאלה אחרת: האם תמיד אהיה שם כדי לפתור עבורם את הסיטואציה?
התשובה ברורה.
ולכן, לצד הרצון לעזור, חשוב לאפשר לילדים לצבור ניסיון בהתמודדות עצמאית.
למה אכזבה היא לא בהכרח כישלון?
ילד שלא נבחר לנבחרת הכדורגל יכול להרגיש אכזבה גדולה.
ילדה שלא קיבלה את התפקיד שרצתה בהצגה יכולה לחזור הביתה עצובה.
הרגשות האלה אמיתיים, וחשוב לתת להם מקום.
אבל האם אנחנו חייבים לראות בכל אכזבה אירוע שצריך למנוע או לתקן?
בגישת שפר אנחנו מציעים לראות בקשיים מסוימים הזדמנות לצמיחה.
ילד שמתאכזב יכול לגלות שהוא מסוגל להמשיך הלאה.
ילדה שלא הצליחה בפעם הראשונה יכולה לבחור לנסות שוב.
אחים שלא מסכימים יכולים ללמוד להתמודד עם חילוקי דעות.
ההורה אינו צריך להתעלם מהכאב או להשאיר את הילד לבד במצוקה. הוא יכול להיות נוכח, להקשיב, לחבק ולעזור כשצריך.
אבל הוא לא חייב למהר לסדר את המציאות כך שהילד לעולם לא יחווה תסכול.
יש הבדל בין להיות לצד הילד כשהוא מתקשה לבין להרגיש שאנחנו חייבים למנוע ממנו כל קושי.
כשהדאגה שלנו הופכת לחוסר אמון
לפעמים אנחנו מגדירים ילד כרגיש במיוחד.
אנחנו יודעים שקשה לו עם שינויים, עם אכזבות או עם מצבים חברתיים.
מתוך רצון להגן עליו, אנחנו מתחילים להתאים עבורו כל סיטואציה.
מוודאים שאף אחד לא יאמר משהו שיפגע בו.
מנסים למנוע מראש כל מצב שבו הוא עלול להיכשל.
ולפעמים, בלי להתכוון, אנחנו עלולים להעביר לו מסר: אנחנו לא בטוחים שתוכל להתמודד.
גישת שפר מציעה להפריד בין הכרה בקושי לבין האמון בכוחותיו של הילד.
ילד יכול להיות רגיש, ובו בזמן גם בעל יכולות.
ילד יכול להזדקק לליווי או לתמיכה, ובו בזמן להיות מסוגל ללמוד, לבחור ולהתפתח.
חשוב להדגיש שהאמון בילד אינו מחליף תמיכה, עזרה, אפשר להעניק את כל אלה מתוך תפיסה שרואה גם את כוחותיו של הילד ולא רק את קשייו.
עצמאות לא מתחילה בגיל שמונה עשרה
אנחנו רוצים לגדל ילדים עצמאיים.
אבל עצמאות אינה מופיעה ביום שבו הילד מקבל רישיון נהיגה או עוזב את הבית.
היא נבנית לאורך השנים, דרך התנסויות קטנות.
כשילד מתמודד עם חוסר הסכמה עם חבר.
כשילדה לומדת לנהל את המשימות שלה.
כשאחים מנסים לפתור מחלוקת ביניהם.
וכשהורה מצליח להבחין בין מצב שבו הילד באמת זקוק לעזרתו לבין מצב שבו הוא יכול לנסות בעצמו.
לפעמים ההתערבות שלנו נחוצה. לפעמים היא חשובה מאוד.
אבל לפעמים הדבר המועיל ביותר שאנחנו יכולים לעשות הוא דווקא לפנות מקום, כדי שהילד יוכל לגלות מה הוא מסוגל לעשות.
האם הילד צריך להיות מרכז הבית?
בשיחה עם רותי לבייב עולה גם השאלה מה קורה כשהמשפחה כולה מתנהלת סביב הרצונות והחששות של הילדים.
יש משפחות שמוותרות על יציאה זוגית כי הילד לא רוצה להישאר עם בייביסיטר.
יש הורים שמרגישים שאינם יכולים לקבל החלטה בלי לוודא שכל הילדים יהיו מרוצים.
ויש בתים שבהם ההורים מותשים מהניסיון לדאוג לכך שאף אחד לא יתאכזב.
אני מציעה לראות את הילד כחלק מהמשפחה, ולא כמי שכל חיי המשפחה חייבים להסתובב סביבו.
הוא אהוב. הוא חשוב. יש לו צרכים ורצונות שראויים להתייחסות אבל הוא חלק מבית.
גם להורים יש צרכים, גם לאחים יש מקום, וגם לזוגיות יש חשיבות.
ילד שגדל כחלק ממשפחה לומד בהדרגה שיש בעולם אנשים נוספים, רצונות נוספים ומצבים שבהם צריך להתחשב ולהסתגל.
וזה חלק מההכנה לחיים.
איך מחזקים את האמון בילד בפועל?
העבודה מתחילה בדרך שבה אנחנו מסתכלים עליו.
בפעם הבאה שהילד נתקל בקושי, אפשר לשאול את עצמנו:
האם אני ממהר להתערב כי הוא באמת זקוק לעזרה, או כי לי קשה לראות אותו מתוסכל?
האם אני מאמין שיש לו יכולת להתמודד עם חלק מהמצב?
האם אני רואה רק את הבעיה, או גם את הכוחות שלו?
והאם אני מאפשר לו לבחור, לנסות וללמוד, גם כשהתוצאה לא תהיה בדיוק מה שקיוויתי?
השאלות האלה אינן מתכון אחיד. גיל הילד, מצבו, יכולותיו ונסיבות האירוע חשובים תמיד.
אבל הן מאפשרות לנו לבדוק האם הדאגה שלנו משאירה מקום גם לאמון.
להכין את הילדים לחיים, לא לחיים דמיוניים
אין לנו אפשרות להבטיח לילדים עולם שבו כולם יאהבו אותם, כל רצון יתממש וכל תוכנית תצליח.
אבל אנחנו יכולים להעניק להם משהו חשוב אחר.
בית שבו הם אהובים גם כשהם טועים.
הורים שרואים את הכוחות שלהם גם כשהם מתקשים.
ומערכת יחסים שבה הם לא צריכים להיות מושלמים כדי להיות ראויים לאהבה ולאמון.
בגישת שפר אנחנו מאמינים שהדרך לחזק את הילדים עוברת גם דרך שינוי המבט שלנו עליהם.
לא רק לראות את הילד שזקוק לנו, אלא גם את האדם המסוגל שגדל ומתפתח מול עינינו.
רוצים לגדל ילדים עצמאיים מתוך אמון וביטחון?
במרכז שפר אנחנו מאמינים שהדרך להכין ילדים לחיים אינה עוברת בניסיון למנוע מהם כל קושי, אלא ביכולת שלנו לראות את הכוחות שלהם גם ברגעים שבהם הם מתמודדים עם אכזבה, תסכול או חוסר הצלחה.
כשאנחנו לומדים להבחין בין תמיכה לבין התערבות מיותרת, אנחנו מאפשרים לילדים להתנסות, לבחור ולפתח עצמאות בקצב שמתאים להם.
את התפיסה הזאת אנחנו מעמיקים במסגרת לימודי הדרכת הורים בגישת שפר, שבו לומדים להתבונן מחדש על תפקיד ההורה, על האמון בילדים ועל מערכות היחסים במשפחה. לצד זאת, מרכז שפר מציע גם קורסים ייעודיים ללימודי ייעוץ זוגי, לימודי מודעות עצמית והנחיית סדנאות זוגיות, העוסקים בדפוסי הקשר ובדרך שבה אנחנו מתנהלים בתוך מערכות היחסים המשמעותיות בחיינו.
למי שרוצים להתחיל להכיר את הגישה, התוכנית "להתחיל מבראשית" מציעה הזדמנות להתבונן על ההורות, הזוגיות והיחסים עם עצמנו מנקודת מבט חדשה.
מוזמנים להכיר את התוכנית ואת מסלולי הלימוד של מרכז שפר, ולגלות כיצד אפשר ללוות את הילדים בדרך לעצמאות מתוך אהבה, אמון וביטחון ביכולות שלהם.
שאלות ששואלים אותנו תמיד
האם התפקיד שלנו הוא לדאוג שהילדים תמיד יהיו מאושרים?
אנחנו כמובן רוצים שהילדים שלנו יהיו מאושרים, אבל לא יכולים להבטיח להם חיים ללא קושי או אכזבה. בגישת שפר אנחנו מדגישים שהתפקיד שלנו הוא להכין את הילדים לחיים, להאמין בכוחות שלהם וללוות אותם בדרך.
האם לתת לילד להתמודד פירושו להשאיר אותו לבד?
ממש לא. אנחנו יכולים להיות שם עבור הילדים, לאהוב, להקשיב ולעזור כשצריך, ובו בזמן להאמין ביכולת שלהם להתמודד. לא כל קושי מחייב אותנו לפתור עבורם את הבעיה, ולא כל התמודדות מעידה שהם זקוקים שנעשה את הדברים במקומם.
