מידי פעם
כשמתגנבות לי מחשבות כמו:
אולי לא לדרוש יותר מידי מהילדים,
אולי אני מגזימה,
אולי אוותר הפעם,
ואולי… ואולי…
אני מרגישה שאני מתערבבת בתוכי, ומתחילה לתרץ לעצמי כל מיני הסברים.
אבל כשזו "הוראה מלמעלה" – כלומר מהקב"ה
הרבה יותר קל לי.
הרי זו לא אני, "האמא הזו…"
כי אם הקב"ה ציווה, גם אותי, לשמור כך וכך שעות בין בשר לחלב, להתלבש צנוע, לא לגנוב, להתפלל, לשמור שבת…
אז גם הילד שלי יכול, לא?
והמחשבה הזאת מתעצמת דווקא בימים הנוראים,
בהם המוטו החוזר הוא: "ה' הוא האלוקים",
ה' הוא שמצווה אותנו ודורש מאיתנו, כדי לקדם את העולם.
ממילא – יותר פשוט לי גם לצפות מהילדים שלי לקיים מצוות.
ואם ה' מינה אותי להיות שליחה שלו, בתור אמא לילדים המקסימים שלנו,
סימן שהוא סומך עלי
