ימים אחרונים של חופש. הורים נושמים לרווחה, מורים מתארגנים על מערך שיעור פתיחת שנה כיפי ומרתק במיוחד. שנה מתחילה, מלאה התחדשות והזדמנויות.
אחרי הקניות וההכנות הרבות, לצד הציוד הבוהק והצבעוני, הסנדוויץ' המפנק, הדבר החשוב באמת שאותו נוכל להעניק לילדינו הוא הדבר הבסיסי כל כך בקיום האנושי – אמון.
אמון שהם יכולים להתמודד עם המשימות הלימודיות, עם מצבים חברתיים כאלה ואחרים, עם מורים מגוונים ושונים, עם אתגרים בתוך בית הספר – ולהצליח מאוד בכל אלה.
אמון כמו שנתנו בהם כשהתחילו ללכת ונפלו וקמו; אמון כי בחופש ראינו גם כמה הם יכולים להפתיע ולהיות ענקיים ואחראים ויוזמים; אמון כמו שאנחנו נותנים בהם בהרבה מצבים יומיומיים פשוטים, איתנו ובלעדינו.
וכך אפשר פשוט לתת להם נשיקה וחיבוק (או מה שתרצו), לברך אותם ולשחרר אותם ואת האחריות שלהם, שעם כל הרצון, אינה שייכת לנו.
לשחרר לחוויית מציאות אמיתית, בלי הלחץ והפרשנות שלנו, בלי הרצון לחסוך מהם…
אבל אמון לא רק בילדים אלא גם במורים שלהם. שרוצים בטובתם, שהשקיעו והתכוננו ומתרגשים גם הם להתחיל שנה ולדעת מי הפנים המתוקים מאחורי השמות.
בואו נתאר מצב: לא לבקש מהמורה לעדכן בשיעורי הבית, לא לבקש דיווח יומי איך מסתדר האוצר. סומכים עליו. הוא מול המורה. יש שם תקשורת אנושית טבעית נפלאה, קשר עם אדם נוסף, מבוגר השוחר בטובתו.
הוא או היא, המורה, הזרוע הארוכה שלנו ההורים. אנחנו מפקידים בידיהם את הילדים כדי שיהיו איתם כשאנחנו לא יכולים, שילמדו אותם מה שאנחנו לא מלמדים. יותר עין טובה ופחות ביקורת יפעלו לטובת כולם.
לשלוח ילד לבית ספר בפרצוף חמוץ, בדאגה, בפתיחת קבוצת וואצאפ כיתתית עצבנית, מזמין את הנבואה להגשים את עצמה. אל דאגה, אם יהיה קושי משמעותי, אנחנו כבר נדע עליו. אבל בואו לא נחפש אותו.
שתהיה שנת לימודים טובה לכולם!
