בכל ישיבת צוות על תלמידות, אני מתבקשת להגיד עליהן משהו טוב. יש ביניהן כאלו שממש קשה לי למצוא משהו טוב לומר עליהן. אבל המנהל מתעקש שעלי למצוא משהו.
גם עם הילדים הפרטיים שלי העין הטובה לא פקוחה לרווחה אלא ממצמצת: נכון שהילד עשה משהו טוב, אבל… והאבל תמיד מקלקל.
השנה אני זוכה ללמוד בחוג הורים בגישת "שפר". יעל המנחה ביקשה מכל הורה לבחור את אחד הילדים שלו. ישר קפץ לי לראש בן ה-15 שלי ,שאתו אני עוברת לאחרונה תקופה לא קלה בעקבות אירוע שהוא היה מעורב בו. ההנחיה הייתה לרשום דברים טובים על הילד אותו בחרנו. חשבתי לעצמי: איזה טוב אני כבר יכולה לרשום עליו, ובמיוחד עכשיו שקשה? ואם זה לא מספיק, המנחה גם הוסיפה שצריך לכתוב מינימום שבעה דברים טובים ולהתמיד בכתיבה עד למפגש הבא.
אני שומעת אותה ואומרת לעצמי: אין סיכוי! איזה טוב כבר קורה לי איתו עכשיו? דבר טוב אחד אני לא אמצא, אז שבעה דברים? ועוד במשך שבוע?
אבל אני סומכת על המנחה ויעל אמרה אז עושים. חזרתי הביתה לאחר החוג ולקחתי פתק קטן (כי ממילא לא יהיה מה לכתוב). וכתבתי. לא שבעה דברים טובים אלא שלושה עשר. גם מהצד השני של הפתק. במהירות ובקלות. על כל מה שראיתי באותו היום. כתבתי על השכמה עצמית בבוקר והליכה לתפילה, ועל נשיקת לילה טוב שלו, ועל ההתמודדות היפה שלו עם מה שהוא עובר (כן, זה הזכיר לי שגם הוא צד בעניין, לא רק אני…). כתבתי ובכיתי כי בפעם הראשונה כאמא, אחרי 15 שנים, נפקחה לי העין הטובה לבן שלי.
עכשיו העיניים פקוחות יום יום, תמיד, לטוב אצלו. והתאמנתי גם עם התלמידות שלי. ב"ה יש כל כך הרבה טוב.
תמר
