בני המתוק ילד ביישן ורגיש. כבר כתינוק הבחנו שהוא לומד את העולם בשונה מאוד מאחותו הבכורה, שיודעת להתרכז לאורך זמן. לעומתה הוא היה לומד דברים באופן לא מסודר, היה לו קושי לשבת לאורך זמן וללמוד בצורה מסודרת ושיטתית. בשלב זה לא חשדנו במאומה. בגיל הגן, מלבד תלונות חוזרות על הצקות של ילדי הגן, ראינו שיש לו קושי בביצוע משימות בבית ולאחר מכן – בשלב לימוד הקריאה… ריחמנו מאוד. לקראת העליה לכתה א' היו לי חששות כבדים: מה יהיה עם שעורי הבית? איך יסתדר עם החומר הנלמד ועם חבריו לכתה?
הקשיים לא אחרו להגיע. הבלגן בילקוט חגג, כתב היד היה מזעזע, המחברות היו קרועות, לא היה לו מושג באיזו מחברת הוא כתב מה, ולאיזה מקצוע שייכת כל מחברת ו… אני לא ידעתי את נפשי. הייתי יושבת איתו שעות ארוכות, מסדרת, מלמדת, מנסה לחזק, לעודד, לצעוק, לבכות, מה לא?
עד שהגיע הטלפון מן המורה… היא דאגה מאד לשלומו, וסברה, שבני סובל מבעיית קשב וריכוז קשה. עכשיו הדברים החלו להסתדר לי. קראתי חומר באינטרנט, וראיתי אצלו את כל התסמינים: בגלל הקושי הזה – חברים לא רוצים לשבת לידו… בגלל הקושי הזה – קשה לו לכתוב מסודר, הוא מתוסכל ועצוב וחבריו מציקים לו בעקבות המסכנות ומצב הרוח הירוד. בנוסף, חגורת הכתפיים שלו חלשה, וכדאי לעבוד אתו על הכתב ועל המוטוריקה הגסה באמצעות ריפוי בעיסוק. המורה טענה שיש כאן צורך בהתערבות רפואית.
הודיתי למורה מקרב לבי. היא דאגה לו מאוד, וגם אני. פנינו מידית לריפוי בעיסוק ולנוירולוג.
המרפאה בעיסוק תרמה רבות – אכן עצותיה מאד הועילו. במקום בלגן בילקוט – אוגדנית למחברות… היא גם לימדה אותו משחק שבעזרתו למד בני לעשות רווחים בין מילה למילה ללא צורך בהתערבות נוספת מצידי לעולם (!) ודברים נוספים שאכן עזרו. הנוירולוג – קבע מיד שהילד אכן סובל מADD, וכמובן, גם מH. כלומר, מלבד קשיי הקשב והריכוז, הוא גם היפר אקטיבי. הוא המליץ על טיפול בריטאלין. ואנחנו התחלנו לתת את התרופה.
מן היום הראשון (!) חל בו שינוי דראסטי. הילד חזר הביתה וידע מיד באיזו מחברת כתובות המלים להכתבה. (לא הבנתי איך זה יכול להיות…) המלים היו כתובות בכתב יד מסודר ונפלא, והכל זרם הרבה יותר בקלות מאז. גם מבחינת שמחת חיים – חל שיפור מדהים. הוא התלונן פחות ופחות, והפך לילד שמח יותר ויותר.
כשבני למד בכתה ב' – התחלתי להשתתף בחוג הנחיית הורים בגישת שפר.
בחוג דיברו על חשיבה אחרת על הילדים: לתת אמון בילד, להבין שיש בו כוחות נפלאים שגנוזים בו. הבנתי שגם אם לילד ישנם אכן קשיים – הוא מסוגל, ללא ריטאלין, להתגבר עליהם, ולמצוא לעצמו פתרונות מתאימים.
ככל שהתקדם החוג-ראיתי שינויים משמעותיים אצל בני. אמנם מבחינה לימודית הכל היה בסדר, אך ה"מסכנויות" חזרו. לפתע, חברים שוב מציקים לו, ילדים רבים איתו, הוא אינו מרגיש בטוח בכתה, אינו מסכים לשחק בחוץ בהפסקות וכדומה.
במהלך החוג הבנתי, שבני "מרוויח" אמא מרחמת מאוד… מלבד זאת, שמתי לב שבניגוד לתלונותיו על קשיים חברתיים בי"ס – אחה"צ הבית המה חברים. "אז על מה הוא מדבר?", חשבתי לעצמי, "הוא הרי כוכב הכתה…"
לאט לאט התחלתי לראות, שבבני ישנם כוחות אדירים, חברתית ולימודית. הוא אינו מסכן, הוא רק מתמסכן, ומהמעגל הזה – אפשר לצאת. גם בעלי החל להשתכנע וחשבנו שאולי אפשר להפסיק עם הריטאלין? הרי את הקשיים החברתיים הוא אינו פותר, ומבחינה לימודית… אין כבר כל כך צורך.
לקראת סוף כתה ב' "קפצנו למים" והפסקנו לתת לו את התרופה.
ומה קרה? הוא הסתדר נהדר. הקשיים עדיין היו שם, אבל האמון – גם הוא היה … גם כאשר ראיתי הערה ביומן על חוסר ריכוז – חתמתי עליה כרגיל אבל בלבי האמנתי שאם הוא רוצה הוא יכול להיות מרוכז ואם לא – ההפסד הוא רק שלו. לגבי הקשר עם ילדי הכתה – ביקשתי מהרב שייתן לו "להסתדר בכוחות עצמו" ואכן הילד החל לשחק ולרוץ עם חברים… (דבר שלא עשה מעולם, הוא תמיד טען שהוא שונא לרוץ…)
כיום בני בכתה ג', ילד לתפארת (ללא ריטאלין). מכין שיעורי בית, מצליח במבחנים, הכתב שלו סביר עד יפה מאד חברותי ואהוב מאוד. נכון, יש לו לפעמים בלגן בתיק – ואז… או שמתחשק לי ואני עוזרת לו, או שלא… ברור לי שהוא יכול לבד. לפעמים הוא עדיין בוחר להתמסכן, אולי הוא אולי עדיין ADHD, אולי לא, אין לי מושג, אבל… אני יודעת היום בברור שהוא מסוגל להכל. זה תלוי בו. ולרוב – הוא בוחר בחירות, שמסבות לנו הרבה נחת רוח.
