>

הרישום לכנס השנתי הדיגיטלי של מרכז שפר מתחיל ביום חמישי ה- 13.5 ב' בסיוון
מעוניינים שנשלח לכם מייל עם הרישום? השאירו לנו פרטים.

פיספסתם  את הכנס השנתי של שנה שעברה? ניתן לרכוש את המושבים
לפרטים נוספים לחצו כאן!

קורס דיגיטלי - המפתח לשינוי במערכות יחסים
לפרטים נוספים לחצו כאן

ללוח החוגים הנפתחים בקרוב ברחבי הארץ
כנסו ללוח החוגים

סבתא במשרה מלאה

"קיבלת מאמא שלך עזרה כלשהי עם הילדים?…" שאלה אותי לא מזמן קרובת משפחה שהפכה לסבתא… "כי הבן שלי וכלתי, רומזים לי שהם מצפים שאתחיל להיות קצת בייביסיטר…"

ו..? שאלתי

האמת היא שאני לא כל כך יכולה, ענתה לי במבוכה, אני עובדת במשרה מלאה…

תתפלאי, עניתי לה וראיתי כמה שהיא המומה… את לא חייבת.

… חוצמזה, המשיכה, שלא נעים לי לומר אבל לא מתאים לי להתעסק עם הבכיות והחיתולים… אחרי יום עבודה אני רוצה רק שקט…

אם את רוצה, תשמרי – אבל אם לא, זה בסדר גמור. אמרתי וראיתי אותה נושמת לרווחה.

אם מתבוננים על הדינמיקה במשפחה המודרנית נדמה שהבאלאגן חוגג… מול הילדים אני מתה להיות חברה, משקיעה בקשר ומאפשרת להם מרחב אישי… עם בעלי אני, בדרך-כלל אמא שלו. אתה לא רואה שהילדים רעבים?/כמה עלתה לך המברגה?/תרים טלפון לאחיך…

ועם אמא שלי?

אני הרבה פעמים מרגישה שהיא ילדה שצריך לנהל, אבל בעיקר אנחנו בעמדת ה"מגיע לי" החולבת…

עזרה אחרי/לפני לידה? – ברור. כמה ימים בחופש הגדול כולל בריכה וקרטיבים על חשבון הברון– למה לא?!… לבוא אליה לחול המועד/ליל הסדר/שבת – מה השאלה?? זה חלק מהחובות שלה…

כל-כך הרבה סבתות שחיכו שנים ארוכות לפנסיה, כדי לנוח ולתת לעצמן, נשמעות מרוטות כשהן עונות לי ב"אין לי ברירה" לשאלה של "אז למה את מזמינה כל שבת/שומרת על הילדים/מארחת את כולם בסוכות"… נדמה כי תפקיד האמא האינטנסיבי והתובעני של המאה העשרים ואחת לא נגמר לעולם… הסבתות של היום עובדות לפי לו"ז שבועי לוחץ, לא אצל הבוס אלא… אצל הילדים… ואנחנו אלופות בללחוץ על רגשות האשם שלהן…

אז זהו, שלא! גבירותיי, חידוש! אין שום "מגיע לי" או "היא חייבת לי".

לפי היהדות, המזהירה על מצוות כיבוד הורים, הילדים חייבים להורים, אבל ההורים – לא חייבים כלום! לא כסף לחתונה, לא ביבייסיטר ולא הזמנה לשבת.

סבתא גידלה אותנו לתפארת (עובדה – יצאנו לא רע) ועכשיו – היא בתפקיד של זכויות. תפקיד משוחרר מחובות, רק כשנעים ונוח.

ואנחנו? כאן צריך להפוך את הראש. אנחנו בתפקיד החייבים. הכל. לכל הורה באשר הוא. לסעוד. להזמין. להקשיב. לשמוע בקולם. אין לנו זכות לשפוט ולא לחנך. להיפך – אנחנו חייבים לשרת, לשמח ולהוקיר תודה על השנים המייגעות של גידולינו (אמת, לא תמיד היינו "דבש").

אם אנחנו זקוקים לעזרה, כדאי לבקש בענווה, אבל לא לדרוש, כמו שמבקשים טובה משכנה, שלא חייבת לי כלום.

"אני זוכרת את עצמי", סיפרה חברה קרובה, "כאמא צעירה עם שורת זאטוטים, ממש רוטנת, בעוונותיי הרבים, על זה שאמא שלי לא באה להושיט קצת יד. היא היתה תמיד עסוקה… אבל מה, בערך פעם בחודש כשהייתי מצלצלת, היא הייתה אצל, אחותי הגדולה… מה, שוב את אצלה? הייתי שואלת בעזות בלתי נסבלת…

"אמא", שאלתי אותה פעם, "למה את אף פעם לא באה לעזור לי, ותמיד "קופצת" אליה??"

"את יודעת איך אחותך, בניגוד אלייך, מבקשת?", לימדה אותי פרק בחיים, "בכזאת ענווה והכרת הטוב שכיף לי להגיע…"

“איזהו מורא ואיזהו כיבוד? מורא – לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו…” (קידושין) הגיע הזמן להפסיק לשפוט את ההורים ולא לנסות לעמוד במקומם, אלא לחזור למעמדינו הנכון והטבעי. המקום המכבד.

ואולי אז ניזכר שגם הבנות שלנו אוטוטו יהיו אימהות. ביננו, כמה סבלנות יהיה לנו לחיתולים והמוצצים שלהן??

 

דקלה יוספסברג היא מנחת הורים ויועצת זוגית בגישת שפר dikla-shefer.co.il לתגובות: diklajo@gmail.com

 

הפוסט הבא
קטע מהרצאה של יעל אליצור ״עין טובה״
הפוסט הקודם
לא יודע לקרוא

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Fill out this field
Fill out this field
יש להזין אימייל תקין.

תפריט
Call Now Button