אמון בין הורה לילד, כמו אמונה בין אדם לבוראו, הוא הכח המניע והמשמעותי ביותר. מהו אמון אמיתי? איך הוא "פועל"? ומה הוא עושה אצל הילדים?
“חיים מאוד מאוד מתקשה בקריאה…” בישר לי בעלי בשורה שנחתה עלי כרעם היום בהיר, סיפרה חי’ה (שמות בדויים וסיפור אמיתי). “הרב’ה התקשר וסיפר שהוא בין המתקשים בכתה… הוא ציין שהוא אפילו שוקל אם להעלות אותו לכתה א”…
זה קרה לפני מספר שנים. חי’ה, שהשתתפה בחוג, העלתה בעיה עם הבן שלה, חיים, בן החמש, שלמד ב”חיידר”, ב”מכינה” (גן חובה) בו העלייה לכתה א’ הייתה מותנית ביכולת קריאה שוטפת.
“ברגע אחד”, תארה, “הרגשתי לחץ. זיעה קרה שטפה אותי. הבן שלי? הילד הצדיק והבונבון שלי? אצלי בבית ילד שנשאר כתה??
אמון
לא בכדי באים המילים אמון ואם מאותו שורש, כי כוחה הגדול של האם הוא ביכולתה המיוחדת להאמין בילדיה.
אמון הוא הידיעה הברורה שהילד שלי הוא הילד הצדיק, היכול, בעל המידות הטובות, הכשרוני, האחראי ועוד ועוד, כל אמא וכל בית וסולם הערכים שלו.
הקדוש-ברוך-הוא טבע בילד את הרצון החזק ללכת אחרי הציפיות והרצונות של הוריו והאמון, הוא הכח המצמיח והמאפשר את “הולדתן” של הציפיות הללו מן הכח אל הפועל.
מאותו שורש נגזרת גם “אמונה”.
מהי אמונה? ידיעה של מציאות הבורא. האם ראיתי אותו פעם? לא. אז איך אני יודעת שיש את הקדוש-ברוך הוא בעולם? כי אני מאמינה.
האמונה, כמו האמון, היא ידיעה ברורה החזקה ממראה העיניים ומהמציאות הגלויה לעין.
באותה הדרך אומרים לנו חז”ל “אמונה, זה סדר זרעים”.
מה פירוש?
החקלאי אמנם רואה דבר אחד: את הזרע הרקוב וחסר החן המונח באדמה אבל יודע את האמת: בזרע הזה טמונים כעת כל הכוחות להיות חיטה.
"אחד מזכרונותיי החזקים מאימי, עליה השלום", סיפרה אחת המשתתפות בחוג במרכז הארץ, "היה כח האמון האינסופי שלה. השדר בבית, שכמעט לא נאמר מרוב שהיה ברור ומובן מאליו היה: “את יכולה ה-כ-ל”… “זה “קטן” עלייך”… “כל מה שתעשי – תצליחי”…
אני זוכרת שכבחורה בחרתי לנסות להתקבל ללימודים במקום יוקרתי ידוע בו מתקבלים אחוזים קטנים מהנרשמים.
עמלתי קשה שנה שלמה. התכוננתי היטב לבחינות הכניסה ו… התקבלתי.
מיד כשקיבלתי את הבשורה – נכנסתי הביתה מרוגשת ונלהבת: “אמא, את לא מאמינה, ה-ת-ק-ב-ל-ת-י!!!”
אמא שלי לא הבינה “מה החגיגה”, הסתכלה אליי במבט שווה-נפש, שלא אשכח לעולם ואמרה לי: “זה היה ברור לי, אם את לא היית מתקבלת – מי היה מתקבל?…”
התגובה הבוטחת והמאמינה של אמי, שהיממה אותי באותו רגע, נשארה חרוטה בזכרוני כמו מנוף ענקי ורב עוצמה. היום אני יודעת שהאמון שלה הוא שהצמיח ועדיין מצמיח אותי בכל רגע…"
חזק ממראה עיניים
בבית ספר תיכון בארה”ב, נערך מחקר מפורסם, בו צרפו את הילדים המתקשים מכל השכבה לכיתה אחת, לאחר מכן הביאו מורה חדש ואמרו לו שזו כיתת המצטיינים השכבתית…
בתום אותה שנה רוב התלמידים היו מצטיינים ויתר התלמידים שיפרו את הישגיהם בצורה ניכרת!!
מה קרה?
המורה החדש ידע, ללא ספק, שאלו תלמידים מצטיינים. הציונים החלשים, אם היו בתחילת השנה, לא קיבלו אצל אותו מורה התייחסות מיוחדת כי הוא ידע אחרת. הוא היה בטוח שהם מצטיינים… האמון הבלתי מסויג הזה, והוא בלבד, יצר מציאות חדשה ו”שלף” את הילדים האלו ממעטה ה”ילדים המתקשים”.
“ללא אמון”, כותב הרב שלנגר, בספרו “אהל יעקב ולאה”, “יראה הילד לעיננו – בכיעור, בבערות, בחוצפה, בנוקשות ובאכזריות, שלעיתים מאפיינים את התנהגותו. ואם נתייחס אליו כאל חסר תבונה, המכיר רק את השוט והתבן – יקבעו המידות הללו בלבבו.
ועם האמון – יואר העולם היפה, שמתחת לקליפת הזרע. נראה את הילד – בעל הציפיות והתקוות, מלא התחדשות ושמחת לב, בעל תחושה והרגשה דקה, עוסק בהתבוננות וביקורת חדה.
נמצא בילד – אמונה בהירה ושאיפה לקדושה, מידות נעלות של רחמים והשתתפות, כנות וידידות, שמחה בתפקיד ונשיאה בעול. ועוד מידות נעלות רבות, שנתברכו בהם זרע ישראל.
אם נרצה לחנך באמת, עלינו להתעלות ולהתבונן בילד עצמו, להציץ לעולמו הפנימי. מי שזכה והעולם האמיתי שבנפש הילד הואר לפניו, ולו פעם אחת, יהיה לו מבט של עומק על הילד. מכאן ואילך יוסיף וילמד ליצור קשר עם המערכת הענפה של טוב ויופי הגנוזה בילד, לשמוח בה, ו”בחבלי אדם, בעבותות אהבה” (הושע, יא) למשוך אותו לכדי שלמות ברורה”
אמון אמיתי אינו מסויג, גם לא פוטנציאלי, ולא אמון “התלוי בהצלחה או בתוצאה” אלא אמון שהוא ידיעה וודאית, בכוחותיו, בכישוריו וברצונו הטוב של הילד.
האמון מאפשר לנו לראות את האמת שמסתתרת בילד שלי. לראות “מעבר” לחיצוניות.
כפי שלא נאמין שילד שהתחפש בפורים ל”מן הרשע” הוא אכן המן הרשע – עלינו להאמין שמאחורי הילד שמתחצף או מרביץ, מתקשה או לא-בוגר נמצא הילד האמיתי שלי – הילד המנומס, החברותי, היודע והיכול.
אמון עד היכן?
אין גבול ומידה לאמון של אם.
בשנות העשרה שלו, למד הרב שך זצ”ל, בישיבה מרוחקת מאוד מביתו. הימים היו ערב מלחמת העולם הראשונה והדרכים החלו להיסגר לתנועה. גם הישיבות ברחבי אירופה נסגרו והבחורים נשלחו לבתיהם. כשהגיע הרב ש”ך לביתו, אחרי מסע מפרך, סיפר לימים, התפלאה על כך אימו וביקשה ממנו לחזור לישיבה… הרב ש”ך הצעיר יצא, במצווות אימו, למסע מפרך של חודשים ארוכים ברגל חזרה לישיבה ועד סוף ימיו שמר, כמזכרת, את הנעליים בהן צעד…
האמון האימהי, בכך שיגיע בבטחה חזרה לישיבה ובעיקר, בחשיבות הלימוד שלו, נחקק בליבו ובתודעתו ובסופו של דבר הפך, כידוע, לגדול בישראל.
טוב הוא היה באמת משהו מיוחד. אבל הבן שלי?!
שמעתי שיחה מרב ידוע בנושא חינוך ילדים ששאל מה היה קורה אילו מצאנו על האצבע של תינוק שזה עתה נולד לנו, פיתקית קטנה, מסר משמיים, ובה כתוב “זה יהיה גדול הדור הבא”… הלוא היינו רואים אותו מיד כצדיק גדול ומייחסים חשיבות לכל גרגור וכל מילה. “כל ילד” המשיך ורעם קולו של הרב, “נולד עם פתקית כזו!”
האמון הוא תמיד יחסי לרצונות ולערכים של האמא. אבל לא לילד! האם אני יודעת בוודאות מי הילד שלי ולמה הוא מסוגל? בודאי שלא!
עליי להאמין שכל ילד הוא הרב ש”ך!
אמון אימהי הוא אמנם רק מחשבה אבל יכול לשנות עולמות! הוא המקור העצמתי ביותר של צמיחה וחיזוק ומאפשר לילד להוציא החוצה את שלל היכולות שטבע בו השם.
אמון – במה?
לדעת שהוא טוב במהותו!
לדעת שהוא אוהב את התורה והמצוות!
לדעת שהוא רוצה לבוא אחריי!
לדעת שהוא לומד ומצליח!
לדעת שהוא חברותי!
לדעת שהוא אחראי!
לדעת שהוא מעוניין ושמח לעשות מה שאני מבקשת!
לדעת שהוא צדיק!
לדעת שהוא אוהב את האחים שלו ומשחק איתם יפה!
ועוד ועוד.
“בואי תראי, אם את רוצה, את הבן שלך באור אחר השבוע”, חזרתי לחי’ה, מתחילת המאמר. “תאמיני ותדעי בוודאות שהבן שלך לא מתקשה, שהוא קורא מצויין!”
“מה זאת אומרת”, שאלה, “הרי אני רואה שהוא לא קורא, הוא לא מסוגל לקרוא את הא’ בחיריק או בחולם או בסגול, רק בקמץ… קמץ קמץ, הכל קמץ. הוא לא מסוגל לקרוא משפט אחד שלם…”
“אם הוא כבר ראה א’ חיריק וראה א’ חולם”, אמרתי, “משמע שהוא כבר יודע לקרוא… כל האינפורמציה הזו כבר כתובה לו בראש.
מה קורה לו כרגע? כל הידע והיכולות קיימים. אבל הוא בחר לאחסן אותם עמוק ב”בוידעם” שלו בראש, ב”לא מודע”. הדאגה, הלחץ וה“אני לא מאמינה שזה קורה אצלי בבית” רק מחריפים את הבעיה…
ברגע שתרפי ותתני בו אמון, תדעי ידיעה ברורה, שהוא כבר קורא, אולי הוא יבחר להעביר את כל הקריאה שכבר נמצאת שם אל המודע ופשוט להתחיל לקרוא. אולי הוא יבחר להשיל את מעטה ה”לא יודע” ויתגלה לך הילד הקורא?!”
“וואו!!”, אמרה “זה נשמע כמו גאולה… אז לא להתאמן איתו?” שאלה בהיסוס.
“מי ביקש ממך?”
“הרב” ענתה.
“אז תתאמני, בדיוק איך שהרב ביקש, כי אנחנו תמיד מכבדים את רצון המורה, אבל לא בגלל שהוא לא יודע. תיזכרי – מבחינתך הוא כבר קורא.”
לחי’ה זה היה נשמע הזוי ואפילו נועז, אבל מכיוון שחשבה שיש בזה איזה זיק של אמת נפלאה ומרגיעה וכבר ניסתה את כל שאר האופציות, חשבה ש”אין לה מה להפסיד”.
בשבוע שלאחר מכן סיפרה שלמחרת הגיע הבן שלה מהחיידר ורצה להתאמן בקריאה.
“הכנתי לי כוס תה”, סיפרה “והתישבנו עם ספר התרגול. הפעם זה היה שונה. “הוא יודע לקרוא”, חזרתי ושיננתי לעצמי, חצי בחיוך, והרגשתי איך כל הגוף שלי נרגע. התרווחתי בספה וישבתי לקרוא איתו בנחת. לא כי יש לו בעיה… הפעם הוא זה שהחזיק את ספר התירגול ועבר שורה שורה, לעיתים רחוקות ידע ופעמים רבות טעה”.
“לא תיקנתי ולא התערבתי” המשיכה, “שמעתי אותו בבטחון ובשקט (הרי הוא כבר קורא, אמרתי לעצמי, ספק משתעשעת…). “הי, קראת מצוין”, אמרתי לו בסוף.
חיים חייך, יצא לשחק ואני קמתי וחזרתי לעיסוקיי.
“שעת התרגול הזו”, סיפרה, “הייתה הפעם חידוש מרענן. עד היום הכרתי אותה כזמן של מתח, כעס והרבה רחמים וגיליתי שזה יכול להיות גם אחרת. בלי קשר לקריאה, הייתי הרבה יותר נינוחה!”
בימים ובשבועות הקרובים המשיכה חי’ה להתאמן עם הבן שלה, בלי מתח, בלי חשש ובלי רחמים מיותרים. כשהוא רצה, התאמנו, וכשהוא סירב, הסכימה בלי להוסיף מילה (הלוא הוא כבר קורא…).
הקריאה של חיים השתפרה פלאים ובמהירות מסחררת. תוך שבועיים החל לקרוא, ותוך חודשיים-שלושה סיפרה שהוא קורא ספרי נוער עבי כרס של 150 עמודים!!!!
“מסביבי היו כולם המומים ושאלו האם לקחנו לו מורה מקדמת…”
“עדיין” חזרו ואמרו לנו, “צריך הרבה אימון, לעיתים ילד יכול לסגת מקריאה שוטפת”… ואני אמרתי לבעלי: “קודם כל צריך אמון”…
מורה מקדמת לקריאה, “התלוננה” שהתחילה לעבוד עם גישה של אמון זה ממש “גזל” לה את הפרנסה…
“פעם”, סיפרה, “לימודי העזר היו נמשכים כשלושה חודשים עד שילד היה קורא. היום, אחרי שגיליתי את כוחו האדיר של האמון, הלימוד התקצר, והילדים יוצאים קוראים, לשמחת כולנו, תוך 3 שבועות!!
מנהל תלמוד התורה של ילדיה, היה שולח אליה ילדים ללימוד קריאה בטענה שהיא מורה ש”מלמדת קריאה, בלי ללמד קריאה”…
