>

הרישום לכנס השנתי הדיגיטלי של מרכז שפר מתחיל ביום חמישי ה- 13.5 ב' בסיוון
מעוניינים שנשלח לכם מייל עם הרישום? השאירו לנו פרטים.

פיספסתם  את הכנס השנתי של שנה שעברה? ניתן לרכוש את המושבים
לפרטים נוספים לחצו כאן!

קורס דיגיטלי - המפתח לשינוי במערכות יחסים
לפרטים נוספים לחצו כאן

ללוח החוגים הנפתחים בקרוב ברחבי הארץ
כנסו ללוח החוגים

מלחמה ושלום

מה אנחנו עושים כשהדברים לא מסתדרים כפי שהיינו רוצים? אם נודה על האמת, לעיתים יש לנו נטייה להפשיל שרוולים ולצאת לקרב… קרב גלוי או סמוי, שמתרחש בליבינו. האם זה יעיל? מהן תוצאות המלחמה? ולעומת זאת, מה מביא איתו השלום?

הדסה (שם בדוי לסיפור אמיתי לגמרי שקרה אצלי בחוג לפני שנתיים), משתתפת בחוג, הגיעה טרוטת עיניים וביקשה להעלות בעיה. התינוקת שלה, כבר בת למעלה משנה, קמה המון בלילה והיא כבר מיואשת. "החלטתי שאני לא קמה יותר, אין לי לילה וגם אין לי יום… אני בטוחה שהיא רוצה ומסוגלת לישון לילה".

נו, אז מה הבעיה? שאלנו. יש באמתחתך פיתרון לבעיית ההתעוררויות…

"בעלי לא אוהב את השיטה הזאת… הוא מבקש ממני שאקום לתינוקת ואני… לא רוצה… ברור לי שאם לא אקום אליה לילה, שניים, שלושה, הסיפור ייגמר… בבוקר אני עובדת, אחה"צ אני כל כולי לבית ולילדים, ובלילה, אני רוצה כבר שקט… "

"ומה את חושבת על מה שבעלך ביקש ממך?"

"שהוא לא מתחשב בי. אני נמצאת כל היום עם הילדים ומאוד זקוקה לשעת השינה הזו…"

"והוא, לא זקוק לשינה?"

"הוא גם זקוק… סה"כ הוא עובד קשה וגם לומד קשה ויש לו מעט שעות שינה ביום…"

"אז בעצם מי לא מתחשב במי?…"

"… אז מה, לקום?" שאלה הדסה.

"… אם את רוצה להתחשב בבעלך ולצאת מהמלחמה שיש בינכם כרגע" עניתי, "תקומי לתינוקת, לא כי היא בוכה, אלא ממקום אחר, כדי לכבד את דעתו ורצונו של בעלך."

כמה דקות אחרי שהמפגש הסתיים, קיבלה הדסה טלפון מבעלה. "מה נשמע?" שאל.

"אני קצת לא מרגישה טוב",

"לא, זה לא שאת לא מרגישה טוב", אמר לה בעלה מעבר לקו, "את נורא עייפה בגלל שאת קמה המון לתינוקת… מעכשיו, אני קם. אני רוצה שתתחילי לישון בלילות…"—

הדסה הייתה המומה ממהירות התגובה בצד השני ובעלה הציע שהוא יטפל מעכשיו בלילות של התינוקת…

לקראת שעת השינה הוא הכין בקבוק מטרנה, שם אותו במיטה של התינוקת והשכיב אותה לישון. בבוקר קמה הדסה המומה ו…רעננה!… היא ישנה שנת לילה רצופה!

"טיפלת בלילה בתינוקת, הא?!", שאל בעלה כשחזר מהתפילה, "למה לא הערת אותי?!"…

"לא, לא קמתי. ישנתי נפלא. הייתי בטוחה שאתה טיפלת בה…" – – –

התינוקת הזו ישנה באותו לילה, כל הלילה!! ועד סוף החוג ישנה שנת ישרים …

מלחמה

נתפלא לשמוע שכמעט כל גלות שאנחנו חווים, כל קושי בחיינו, עם עצמינו, מול הילדים, הבעל או בעבודה הוא בעצם סוג של מלחמה פנימית. בלי להיות מודעים, אנחנו יוצאים לקרב מתמשך ומתיש על איך שנראה לנו שהדברים צריכים להיות ומבזבזים שנים ארוכות של משאבים, כוחות, זמן ואנרגיה על מלחמות, פנימיות או חיצוניות. והתוצאה? אין…

מה עומד מאחורי המלחמה?

שורש המלחמה מתחלק לשניים שהם אחד:

  • אי הסכמה עם המציאות ונסיונות חוזרים ונשנים לשנות אותה.
  • התרחקות מהתפקיד המקורי שלנו והתעסקות בתפקיד לא-לנו. תליית המצב הגרוע במישהו או במשהו אחר.

 

מה יוצא ממלחמה?

אבל באמת, צודקים ככל שנהיה, בעזרת מלחמה, הכל-כך חשובה וחיונית בעיננו, אנחנו בעצם מרחיקים מאיתנו את המציאות הנחשקת… כל מאבק כלשהו, ביננו לבין המציאות או ביננו לבין מישהו אחר, מקורו במאבק פנימי מוטעה, בו אנחנו מנסים לשנות בכח את המציאות, את העולם, את השני… ולא משנה אם זה בעל, ילד, חברה או חמות. לעולם, מזמינה המלחמה – מלחמה נוספת, מנציחה את המצב התקוע, מבצרת את האנשים בעמדות שלהם ומחריפה את המאבקים.

כשניטשה מלחמה בין נפוליאון לרוסים, שאלו היהודים את גדולי הדור דאז על איזה מהצדדים להתפלל שינצח. התשובה החד משמעית "נצחון רוסי יהיה טוב יותר ליהודים" הפתיעה את כולם. במידה ונפוליאון ינצח, הסבירו, ואנחנו נהיה תחת שלטונם, הם ירצו להעביר אותנו על דתינו בנועם ובשוויון זכויות והדבר עלול להשפיע עלינו באופן קשה… לא כל שכן אם הרוסים ינצחו, אמנם נחווה קשיים פיזיים ומנטליים והרוסים ייצרו את צעדינו כשומרי מצוות בכל צעד ושעל, אבל כך נמשיך להילחם על עקרונותינו, ולהיבדל כעם יהודי נאמן לתורה ולמצוות"…

כשמתקיפים אותנו, אם כך, אנחנו נוטים להתבצר (במקרה דנן, לטובה, כמובן) כי מלחמה מחריפה את המאבק ומזמינה עוד מלחמה, אבל כשנדמה לנו שלא שופטים אותנו ויש לנו שיויון זכויות, אנחנו מוכנים לעזוב את עמדתינו הראשונה ונוצרת דינמיקה אחרת.

זה כמו שמישהו נוהג ברכב ועוצר ברמזור בנתיב הלא נכון ורוצה לעבור לנתיב שליד. אם הוא מנסה להידחף בכח – סביר שיחטוף מטר ציפצופים וברכות… אבל אם רק ירים את היד וייבקש… כולם יהיו אדיבים ונחמדים ויתנו לו לעבור בקלות ובפשטות…

אסתר (שם בדוי), אמא בחוג הורים, סיפרה בכאב על ביתה בת ה-19 שעזבה את הבית ולא רוצה איתה שום קשר… כל נסיונות הפיוס והריצוי המתחננות שלה לא הועילו…

בחוג הבינה אסתר שקרב איתנים ניתש בינהן שמביא כל אחד מהצדדים להתבצר בעמדתו ה"צודקת" ולהמשיך לנסות "לכופף" את השני… אסתר "צודקת" כי היא רוצה, באופן טבעי, קשר עם הבת שלה, היא מנסה בכל דרך לשנות את המצב ומאשימה את ביתה בתחושות הקשות שמלוות אותה מאז שעזבה…  הבת גם היא "צודקת" כי היא מרגישה פגועה, מתבצרת מאחורי חומות ברזל ומאשימה את אמא בקשר הרעוע.

אסתר הבינה שהדרך הזו רק מחריפה את המלחמה ונידונה לכישלון. הדרך לפתרון הייתה השלמה אמיתית עם המצב הקיים, בלי רצון לשנות אותו כלל. הדרכתי אותה לצייר לעצמה ציור אחר בראש, לדמיין שהבת שלה בעצם לא בבית כי היא בעלת חסד שעובדת בפנימייה ליתומים… הציור החדש הזה הביא איתו שקט ורגיעה ואיפשר לה לוותר על המלחמה ולחיות בשלום עם מציאות הבת החסרה.

ההתקרבות בצד השני של המתרס, שלא תמיד מגיעה כל-כך מהר, הייתה מדהימה. אחרי שבועיים הילדה הזו התקשרה ביוזמתה, מה שלא קרה כבר שנתיים! אחרי עוד שבוע היא כתבה לה מכתב… אחרי עוד שבועיים היא קפצה אליה לעבודה והן יצאו לאכול יחד… וכך הלאה… כשאסתר לא הייתה עסוקה בלשנות את ביתה אלא בלשנות את המחשבה שלה ולהתעסק עם עצמה – הילדה גם היא "הורידה את הנשק" ובחרה בשלום והקשר בינהן התחדש בכל תוקפו. "קיבלתי ילדה במתנה" אמרה אסתר בתום החוג.

 

שלום

הדרך הנכונה, אם כן, להתמודד עם קושי מתחלקת לשניים:

  • סור מרע: להפסיק לרצות לשנות. להסכים. לקבל. לחיות עם אותו קושי בשלום ובהבנה.
  • עשה טוב: להפנות מבט אל עצמי ולברר האם אני עושה את תפקידי בנאמנות.

מהו שלום אמיתי?

שלום, אומר לנו רבי נחמן מברסלב, הוא מצב בו "כל החלקים חוזרים למקומם". המצב התודעתי בו כל אחד יודע ומכיר את מקומו ותפקידו ועסוק בו בנקיות, בלי "לפזול" לתפקידיי האחרים.

מדוע מורה חווה קושי בכתה? כי היא עסוקה בהרבה מאוד דברים כמו בלרצות את התלמידות או בלנסות למצוא חן בעינהן או בעיניי ההורים או ההנהלה… אבל לא בתפקיד שלשמו נשכרה – ללמד…

מדוע יש לנו קושי בהקמת בית? כי אנחנו חושבים שהשידוכים חלשים וההיצע גרוע, ואילו, אנחנו רק קורבן, במקום לחיות בשמחה עם מה שיש ולבדוק בציציות האם יש לנו חלק בעניין?

מדוע יש לנו קושי בזוגיות? כי אנחנו רוצים לשנות את השני, "הוא" לא מתחשב/מקשיב/איכפתי/אחראי/עובד/רוחני… אנחנו נאבקים איתו על העמדה שלנו, במקום לשאול את עצמינו, איך אני יכולה לכבד ולהתחשב…

מדוע "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו"? ועם ישראל מותקף ומגן על עצמו שוב ושוב? כי איננו עסוקים, כאומה, בתפקיד שהועיד לנו השם, להיות אור לגויים, עם השם השומר תורה ומצוות…

מדוע עדיין לא מצאנו עבודה? כי אנחנו עדיין בטוחים ש"רמת האבטלה הגבוהה" אשמה ועדיין לא התבוננו כמה אנחנו לא ממש רוצים לקום מביצת המסכן החמימה ולהתחיל לעבוד…

מדוע יש לי קושי עם חמותי? כי אני שופטת ורוצה לשנות אותה, במקום לחזור למקומי האמיתי, העניו והמכבד.

טובה (שם בדוי), משתתפת בחוג הורים, סיפרה על יחסיה הקשים עם חמותה, שמתערבת לה בכל עניין עם הילדים וגם עם הבעל. היא תארה ארוכות מאבק אדירים שמתקיים "מתחת לפני השטח", כשהקבוצה כולה המומה מהכוחניות וההשפלה שתיארה… היחידה שלא קנתה כל כך מהר את התיאורים הקשים הייתה אני… כי הניסיון לימד אותי את האקסיומה האנושית הפשוטה שמלחמה עושים בשניים ושיש כאן דינמיקה של מאבקים בה גם טובה משתתפת…

טובה הבינה שכדי לשנות את דינמיקת המאבק, היא צריכה לעשות שינוי אמיתי של לקבל את המציאות כמות שהיא, בלי שמץ של רצון לשנות משהו אצל חמותה. כל שנדרש ממנה הוא לחזור למקום הטבעי שלה מול חמותה, מקום הילדה, המכבדת, "מלמטה", בענווה גדולה.

זה לא היה פשוט כלל ועיקר. טובה כמעט "אכלה" אותי כשהצעתי לה לבוא ממקום מכבד וענו… אבל אחרי כחודשיים, בסיכום החוג, סיפרה על שינוי מדהים שהתחולל בליבה ומיד ניכר גם אצל חמותה… כי כשעמדה אותה חמות "מרשעת", מול טובה אחרת, ענווה ומכבדת, הפכה למשהו אחר לגמריי. היא תארה ביקור היסטורי בה חמותה חיבקה ונישקה אותה (לראשונה מאז החתונה!), החמיאה לה על האוכל, ובסוף הביקור אמרה לה שהיא גאה שיש לה כלה כ"כ מוצלחת!!

שבת שלום

בגמרא מובא שיש שלוש דרגות של שלום: נהר, ציפור וקדירה. נהר – הבחינה הנמוכה ביותר, הוא המצב בו כל טיפות המים מתמזגות לנהר אחד וזורמות יחד. ציפור – דרגה גבוהה יותר, בו כל ציפור נשארת בפני עצמה, אך כולן עפות יחד בסדר מופתי, וקדירה, הדרגה הגבוהה ביותר, הוא המצב בו כל אחד מן המרכיבים בקדירה: תפוח-אדמה, בצל, בשר או שעועית, נשארים שונים זה מזה, אבל דווקא בזכות ה"וויתור על הבלעדיות" והעושר שבשוני, נותנים מטעמם ומשביחים את הקדירה כשהם מתמזגים לידי תבשיל אחד.

אולי בגלל זה, חשבתי לעצמי כששמעתי את הרעיון היפה הזה, אנחנו אוכלים קדירת חמין בשבת קודש… השבת, בה נברך זה את זה בברכת "שבת שלום", מהווה את נקודת השלום הגבוהה ביותר בחיי היהודי.

השבת זה הזמן בו אנחנו מפסיקים לגמרי, בעזרת איסורי ל"ט אבות מלאכה, מלשנות את העולם סבבינו. האוכל מוכן, הבית נקי, הבגדים מכובסים, אין לאן לנסוע, אין למי להתקשר, הכל עוצר מלכת, ומאפשר לנו את מנוחת הנפש הנדרשת להתבוננות פנימית ועלייה רוחנית אמיתית. שבת נקראית "מקור הברכה", כי היא הזמן בו אנחנו מפסיקים להילחם בחוץ, עושים "פריז" על מה שיש ומתחילים לשנות בפנים.

 

חזיתות וגבולות

גם בתחום החינוך אנחנו חושבים היום בתדר של מלחמה, חמה או קרה.

"להציב גבולות לילד" אנחנו יודעים לשנן, אבל אם נחשוב על כך, נגלה שגם הביטוי הכל-כך שגור ומוכר לקוח מעולם המלחמה… כי היכן מוצב גבול? במקום שמתנהלת מלחמה… (גם כזו במסווה של הסכם שלום)…

גם הביטוי הנהוג של הורים שצריך "להיות בחזית אחת מול הילדים" נגזר מחשיבה מלחמתית… כמו גם הפרסים והעונשים שמאפשרים לנו ניצחון זמני מול הילד, עד שגם זה לא עובד, כי הילד מוכן לוותר על הפרס או לחטוף עונש ובלבד שינצח בקרב…

אבל האם אנחנו שואפים, חלילה, ל"כיפוף ידיים" בינינו לבין הילדים? מדוע אנחנו מחפשים חזיתות וגבולות עם הילדים? מתנהלת כאן מלחמה כי יש לנו כהורים,  חוסר בהירות בתפקיד שלנו. אנחנו לא מספיק חיים עפ"י ההיררכיה הטבעית, בה ההורים הם מורי הדרך והילדים, ממשיכי דרך. המצב הטבעי במשפחה איננו מאבק אלא שלום ואחווה, כבוד ויראה, ללא חזיתות, תנאים, גבולות והסכמים. הכללים בכל משפחה ברורים לכל בני הבית, (גם לזאטוטים בני שנה ופחות!) ואין צורך להציב שוטרים וחיילים לאכוף אותם… אם רק נבחר להפנות עיניים פנימה ולעסוק בברור פנימי, נחזור להיות ההורים המובילים ונאפשר לילדים ללכת אחרינו, ולשתף פעולה בלי צורך בהסכמים, כפי שבאירופה, נטולת הגבולות, מתקיימים חיים של שלום בין הארצות. הקרבות, הגבולות והחזיתות מנציחים את המלחמה אבל ידיעת התפקיד ההורי שלנו, והתעסקות רק בו, מאפשרת דינמיקה של שלום, בו כל אחד יודע את תפקידו וממלא אותו ברצון.

שלום שמביא עוד טוב

כבני אדם, כהורים, כילדים או כמחנכים אם נהיה עסוקים בסור מרע, נפסיק את המלחמה על עמדתינו ונתרכז ב"עשה טוב" של שינוי וברור פנימי, בנאמנות ובפשטות, אנחנו בעצם מזמינים לעצמינו את הישועה המיוחלת. אם נסכים לוותר על להאשים את העולם בקושי שלנו ונסכים להפנות מבט אחראי אל עצמינו – שם כבר טמונה הגאולה המיוחלת.

"אין לך כלי שהוא מחזיק ברכה אלא שלום", כי שלום לשון שלם, שלימות. כל השלמה עם המציאות והשכנת שלום בליבינו, יזמין שלום גם בחוץ ומביא איתו את הגאולה השלימה.

הפוסט הבא
לא יודע לקרוא
הפוסט הקודם
הורוּת מהוססת

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Fill out this field
Fill out this field
יש להזין אימייל תקין.

תפריט
Call Now Button