מורים-הורים וילד/ דקלה יוספסברג

מורים-הורים וילד

… אני לא מרוצה מהמורה… המורה קשה מדי או אולי רך מדי… הילד שלי לא אוהב את המורה… מה קורה שם במשולש מורה-הורה וילד? | מתחילים לכבד

דקלה יוספסברג

“הסתבכתי עם בית הספר של הבת שלי”, פנתה אליי אביטל (השמות בדויים, הסיפור אמיתי). לבת שלה, חיה בת השתים עשרה, יש בבית הספר מורה שאחראית על זמן התפילה. היא קפדנית ויוצרת אווירה לא נינוחה, לדבריה.

“אתמול חזרה הבת שלי נסערת מהתפילה וטענה שהמורה הזאת הענישה אותה שלא באשמתה. ריחמתי עליה מאוד. איזו דוגמה של תפילה היא מקבלת? החלטתי לצלצל אל המנהלת.

למחרת קיבלתי טלפון מאותה מורה, שנשמעה פגועה ושאלה מדוע לא פניתי אליה ישירות.

"מיד הבנתי שטעיתי ושיניתי כיוון. התנצלתי והסברתי שפעלתי בחוסר שיקול דעת ובהחלט היה עליי לפנות אליה בראשונה. לאחר מכן הסברתי שכואב לי לשמוע שהתפילה נתפסת אצל הבנות כזמן לא נעים.

"המורה הפתיעה אותי והחזירה לי את הכדור. 'אולי תשוחחי עם הבת שלך? ייתכן שממנה תשמעי משהו אחר שייתן לך תמונה נרחבת יותר של הסיפור. יכול להיות שהבת שלך שהתלוננה היא בעצם אחת החוגגות הראשיות בזמן התפילה?'

"סגרתי את הטלפון ופניתי לבתי. פתאום הבנתי ששכחתי לשאול אותה מה היא עשתה בזמן התפילה שבגללו נענשה, מה היה החלק שלה בסיפור? הבת שלי ניסתה להתחמק, אבל בסופו של דבר סיפרה שהיא באמת מפריעה לפעמים בזמן התפילה ואפילו מושכת אחריה בנות אחרות. בסופו של עניין ביקשתי ממנה לכתוב מכתב התנצלות למורה".

“אז מה את אומרת על כל זה?” שאלה אביטל.

 

בית ספר, הורים וילד. עד כמה להיות מעורבים וכיצד? מהם המסרים שעוברים אל הילד ממעורבות זו, והאם היא אכן משפרת את יכולת הלמידה וההשתלבות שלו?

 

תוצאה מיידית או חינוך?

במעורבות הורים, שכל כך אופנתית היום, עלינו לעצור ולברר לעצמנו: מה התכלית?

האם התכלית היא השגת תוצאה מיידית, כאן ועכשיו, או חינוך שהוא תמיד עניין לטווח רחוק יותר?

אם התכלית של אביטל הייתה ליצור אווירה נעימה בתפילה, ההתערבות אכן הייתה יכולה לקדם אותה. ייתכן שאם היו מוכיחים את המורה או אפילו מחליפים אותה הייתה משתנה האווירה בזמן התפילה (וכמובן שייתכן שלא).

אבל, אם המטרה של אביטל הייתה לחנך את הילדה שלה, סביר שדרך הפעולה שלה הייתה משתנה.

 

מה זה אומר לחנך?

לחנך בא מהמילה לחנוך, כמו חנוכת בית. להכשיר את הילד שלי בתחילת חייו, כשהוא ברשותי, לחייו הבוגרים.

זאת אומרת להכין אותו לחיים!

בואו נניח לרגע שאביטל הייתה מצליחה לשכנע את המנהלת להביא מורה אחרת לזמן התפילה, או במקרה הקצת יותר טוב הייתה מצליחה להסביר לה את עמדתה, ואכן היא הייתה מצליחה לשנות את הרגלה ולהיות קצת יותר רכה עם התלמידות.

תמונה אידיאלית, לא?

אבל, בואו נבדוק מהן השלכותיה של התמונה החדשה הזאת. מה הילדה, שאותה כזכור רצינו לחנך, הייתה לומדת?

קודם כול, היא הייתה לומדת שאימא שלה היא המילה האחרונה בבית הספר. הילד מרגיש אם אנחנו לא מגבים את המורה, ואז הוא לומד באופן כללי זלזול בסמכות.

חשוב לא פחות – המסר שלנו הוא: “אם יש לך קושי – כנראה שמישהו אחר טועה, לא מספיק מבין אותך, לא מספיק מתחשב בך“.

בעצם, אם זה היה באמת חשוב לה, חיה הייתה מוצאת את הדרך להתפלל בנועם בלי להאשים את המורה, קשה ככל שתהיה!

 

ראוי לציין שהיינו, בוודאי, מייחלים לרב או למורה צדיק, סבלני ובעל עין טובה, אבל אם אנחנו עולים קצת למעלה וחושבים רחוק יותר, ייתכן שנגיע למסקנה שאם השם זימן לבן שלי את המורה הזה, כמו שהוא, עם כל החסרונות שלו – מחובתו להישמע לכללים ולדרישות שלו. כנראה שזה הכי טוב לו.

כי לא כל מה שנעים לילד כרגע הוא טוב ונכון לטווח הרחוק!

 

פעם אחת יצאתי מאסיפת הורים כללית בתחילת השנה, שבה מכירים את המורה ומתוודעים לכללי הכיתה. אחריי יצאה אימא נוספת.

“אומרים שזו מורה כעסנית…” היא לחשה לי בדאגה.

“אז שילמדו איך לא להכעיס אותה…” עניתי.

התלמידים, בצורה המתוקנת, אמורים להצטרף אל המורה ואל הכללים וההנהגות שלו, ולא להפך…

 

זה נכון, אבל בכל אופן יש לבן שלי מורה שבאמת קשה איתו…

האם כל מה שקורה לנו בחיים הוא תמיד “פייר”, הוגן, צודק? איך חשבנו לחנך את הילדים ליראת שמים ואמונה ולקבל בהכנעה כל מה שקורה, אם אנחנו כל העת בודקים את המורה בציציות ודואגים למידת הצדק בכיתה?

בהתערבות המסיבית שמתרחשת היום בבתי הספר (ובוודאי שמתוך כוונה טובה), לקחנו למורה את הסמכות מהידיים וערערנו את מעמדו מול התלמידים. בכל רגע הוא חושב מי מההורים יתקשר ולמי יהיה משהו להגיד.

היום כמעט לכל הורה יש מה לתקן באישיותו, בהנהגותיו ובהחלטותיו של המורה. בצורה כזאת יהיה למורה הרבה יותר קשה להצעיד את התלמידים קדימה במשמעת ובהישגים.

אנחנו רוצים להיות בכיתה ולהחליט החלטות יחד עם המורה, ובה בעת מצפים ממנו להיות סמכותי ומוביל…

 

כבוד, כבוד, כבוד

כשאנחנו, כהורים, עומדים מול המורה, עלינו קודם כול לכבד אותו.

ראשית, כי אנחנו מצווים לכבד כל אדם באשר הוא. ואם רצינו לחנך – אז הנה ההזדמנות לכך. כשאנחנו מכבדים באמת, הילד ילמד התחשבות, כבוד והכרת הטוב הרבה יותר מכל נאום או לימוד תיאורטי אחר.

וחוץ מזה, האם אנחנו יודעים עד כמה קשה ומאמצת היא עבודת המורה?

יש בה מאמץ, רגשי ופיזי ואחריות גדולה. מורה עסוק כל היום בלהיות מורה: הכנת השיעור, עמידה שעות ארוכות מול כיתה, בדרך כלל עמוסה ולא תמיד ממושמעת, עמידה בדרישות המנהל, עבודה מול צוות המורים, ואחרון חביב – התעסקות עם פניות ההורים.

לאן נעלמה, אם כן, הכרת הטוב שלנו?

 

גיבוי מלא

כדאי בהחלט לגבות את המורה, גם במחשבה.

כשאני מגבה את המורה, אני בעצם מאפשרת לו להוביל את הכיתה בדרך סמכותית ושקטה ומשדרת אמון ביכולתו ובכוונתו הטובה.

אמון מן ההורים מתבטא בדרך כלל בסופו של דבר באמון של המורה בתלמיד ובשיתוף פעולה של הילד בכיתה.

 

ובקשר להתערבות בבית הספר?

התערבות כלשהי בין בית הספר לילד צריכה להישקל בכובד ראש. אם שקלנו והחלטנו שכדאי לדבר עם המורה ולהעיר את תשומת לבו, נשאלת השאלה איך לעשות את זה הכי נכון.

כדאי תמיד לציין את ההערכה שיש לנו על העבודה וההשקעה (רק דברים אמיתיים, כמובן!), ורק לאחר מכן להעיר את ההערה שלנו בדרך של התייעצות, כשבסופה סימן שאלה: האם נראה לך ש…? מה דעתך על…? האם תוכל לנסות בדרך כזו וכזו…?

בגובה העיניים ולא מלמעלה!

באופן טבעי יש לנו נטייה להביע את דעתנו בסימני קריאה, כי נדמה לנו שאנחנו צודקים, אחרת לא היינו פונים… אבל בגישה כזאת האדם שמולנו נוטה לסגור את האוזניים ולהרגיש מותקף. אם נסיים בסימני שאלה, הדברים יכולים להישמע וגם להתקבל.

סיפרה פעם אימא בחוג שהמנהל זימן אותה לשיחה נוקבת עקב התנהגותו הבעייתית של הבן שלה. היא כבר תכננה להתנפל עליו ולומר לו סוף סוף את דעתה על גישת חוסר האמון שיש בבית הספר…

הרגעתי את הרוחות ויעצתי לה להגיע לשיחה עם המנהל קודם כול על מנת להקשיב לו באמת, ורק לאחר מכן לנסות להסביר את עמדתה בדרך של התייעצות, יותר לשאול ופחות להגיד.

האימא הזאת החליטה לשנות גישה ולהגיע אל השיחה בענווה יתרה. ואכן, הייתה זו, באופן מפתיע, שיחה נעימה. היא יצאה מהשיחה בתחושה שהמנהל מקשיב לדבריה, בפעם הראשונה מזה שנים, ומוכן לשמוע משהו חדש.

לאחר כמה שבועות סיפרה בהתלהבות שהילד, שהיה “כוכב” בלהפריע, התנדב לארגן את אחד המבצעים בבית הספר והפך לכוכב הסדר והמשמעת שסוחף אחריו ילדים נוספים…

_____________

 

* ממש כשסיימתי לכתוב את המאמר הזה, יצאתי לקניות ופגשתי באקראי באותה אימא. והנה, מבלי להזכיר לה דבר או לספר שכתבתי עליה במאמר, היא סיפרה לי בהנאה יתרה שבסוף השנה קיבלה מלוא חופניים מחמאות מהמורה: “הילד שלך זה הנחת שלי בכיתה…“

ללמדנו שאמון שלי במורה = אמון של המורה בילד שלי!

מוזמנים לקרוא וקבל מידע נוסף אודות:

  1. הדרכת הורים
  2. הדרכת הורים פרטנית
  3. הדרכת הורים לגיל הרך
  4. הדרכת הורים למתבגרים
  5. ייעוץ זוגי
הפוסט הבא
הורה לחמישה ילדים צריך 60 שנות לימוד/ מיטל חדד מסורי
הפוסט הקודם
הרהורי תשובה / הדסה גורקביץ

מאמרים נוספים

Call Now Button