>

הרישום לכנס השנתי הדיגיטלי של מרכז שפר מתחיל ביום חמישי ה- 13.5 ב' בסיוון
מעוניינים שנשלח לכם מייל עם הרישום? השאירו לנו פרטים.

פיספסתם  את הכנס השנתי של שנה שעברה? ניתן לרכוש את המושבים
לפרטים נוספים לחצו כאן!

קורס דיגיטלי - המפתח לשינוי במערכות יחסים
לפרטים נוספים לחצו כאן

ללוח החוגים הנפתחים בקרוב ברחבי הארץ
כנסו ללוח החוגים

הורה לחמישה ילדים צריך 60 שנות לימוד/ מיטל חדד מסורי

מתכתבים בווטסאפ של ההורים על השיעורים, שואלים את הילד אם הוא סידר את התיק ומזכירים לו לקחת את הקלסר. לא חבל? הילדים שלכם יכולים להסתדר בכוחות עצמם, גם אם אתם חושבים שזה בלתי אפשרי. אז איך משנים הרגלים החל מהיום?

למה זה מגיע לי? האם העובדה שבעלי ואני החלטנו להביא חמישה ילדים לעולם, מחייבת אותנו עכשיו לעבור 60 שנות לימוד? חשבון פשוט אומר ככה – חמישה ילדים, 12 שנות לימוד כל אחד, 60 שנות לימוד לאמא ואבא.

 

למה זה מגיע לנו ההורים? לא עשינו כבר את שלנו כשהיינו ילדים? למה אני צריכה לעשות תיבות נח, שוב ושוב? למה אני צריכה ללמוד גיאוגרפיה? היסטוריה? תנ"ך? איך יתכן שהיומן שלנו ההורים מלאים בתאריכי המבחנים של הילדים?

 

באחת הסדנאות שהעברתי אמא שיתפה שהיא נאלצת לעיתים לקום ב-5:30 בבוקר כדי לסיים את המשימות שלה, בכדי שתוכל להספיק גם לשבת עם הילד שלה על המשימות שהוא לא סיים. כל קבוצות ההורים בווטסאפ רועשות: מה צריך להביא כל יום? האם צריך חולצה לבנה? מספרים וכו'.

הילד פסיבי

בשנות חייו הראשונות הילד לא מפסיק ללמוד, לחקור ולהתפתח, הופך מתינוק לילד. בשנים אלו, המוח מתפתח, יותר ממה שיתפתח עד סוף חייו של האדם. כהורים, אנחנו לא קוראים לשלב זה "לימוד" ולכן מאפשרים לילד לטעות, לנסות שוב ולא מנסים בשבילו, ואז כשהילד מגיע לכיתה א', משהו משתנה, אנחנו לא מוכנים "להפקיר" בידיו את הלימודים. "הכנת שיעורים?", "למדת למבחן?","אתה זוכר שמחר צריך להביא חולצה לבנה?". הילד הופך להיות פסיבי, ועסוק בעיקר בהתחמקות מהכדור במשחק המחניים המתנהל מעל ראשו, בין ההורים וצוות בית הספר, הכדור במשחק הזה היא האחריות על הלימודים.

 

זוכרים את הילד הסקרן שבגיל שנתיים לא הפסיק לשאול "למה?" אותו ילד שבבית הספר כיום כבר לא מתעניין ולא רוצה ללמוד, לאן הוא נעלם פתאום? יש לי חדשות בשבילכם, הוא לא באמת נעלם, אנחנו פשוט מבצעים את כל המשימות עבורו ובמקומו. אנחנו חושבים שהוא קטן ולא מסוגל ולכן ישר נכנסים לפעולה, מתקנים במקומו כל התנסות שלא מסתיימת בתוצאה מושלמת ולא מאפשרים לו ללמוד מטעויות, למעוד ואז לקום מחוזק יותר.

 

 

אחריות לא מתחלקת לשניים

רגע. ילד יכול להיות אחראי על המשימות שהוא מקבל. ילד יכול לזכור להביא חולצה לבנה, או קופסת קורנפלקס לכיתה. ואם קרה והוא שכח חולצה לבנה והגיע לכיתה בחולצה כחולה, האם זה באמת כל כך נורא? האם לא חשוב יותר שהוא ילמד שיש תוצאות למעשיו? שיקח אחריות? אחריות במילים פשוטות, זה כל דבר שהוא שלי ולא של מישהו אחר. זאת אומרת, שיש רק אחראי אחד. אחריות לא מתחלקת לשניים, ולכן היא לא יכולה להיות משותפת לילד ולהורה.

כדי להעביר אחריות צריכים לקרות שני דברים:

1. להאמין שמי שמקבל אותה יכול לעמוד בה. להאמין שהילד שלנו יכול למלא את המשימות שלו בעצמו. אם הוא צריך עזרה, אז בשמחה, אנחנו פה.

 

2. אין טקס העברת אחריות , גם לא מוזיקת רקע. כדי להעביר אחריות , צריך פשוט לעזוב אותה. מי שזה שלו כבר ייקח אותה מיוזמתו.

 

תסמכו על הילדים שלכם. הם יכולים להתמודד עם חייהם. בכיתה א' נדרשים לעשות משימות של כיתה א', בכיתה ב' כנ"ל וכן הלאה. הילדים הם בעלי כוחות ועוצמות מדהימים, גם אם לפעמים זה לא נראה לעין. רק תדעו שהילדים שלכם הם באמת כאלו.

תשחררו את עצמכם מהעונש של ללמוד 12 שנות לימוד שוב ושוב. אם תעשו זאת, תרוויחו זמן, אנרגיות ותאפשרו לילדים להתנסות בחוויות החיים. אין צמיחה גדולה יותר מאשר כשאדם עומד באחריות שלו ועושה זאת בכוחות עצמו.

 

הכותבת היא מנהלת בחברת היי-טק, מנחת הורים ויועצת זוגית בגישת שפר

 

הפוסט הבא
אז מה אם את לא רואה? / דקלה יוספסברג
הפוסט הקודם
מורים-הורים וילד/ דקלה יוספסברג

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Fill out this field
Fill out this field
יש להזין אימייל תקין.

תפריט
Call Now Button