זרענו, עדרנו, השקנו וזיבלנו, אבל האדמה נראית רדומה, הזרע עוד מתמהמה ופירות – אין… מה מספר לנו ט"ו בשבט על הקשר שלנו עם הילדים? | חושבים אמון.
אני שומעת את הילדים שרים "ט"ו בשבט הגיע – חג לאילנות" ומתבוננת בגינה החביבה שלי.
עץ הלימון הוציא אמנם לימונים, אבל הם עדיין ירוקים וקשים כמו אבן. בעץ הזית אין אף זית אחד לרפואה, ובעץ הרימון האהוב עלינו, שמניב עשרות רימונים לקראת ראש השנה, מסתמנת תחילתה של נשירה עונתית בעלים מצהיבים.
הגינה כולה כאילו עצרה מלכת.
הוורדים, הגרניום והשיחים כאילו לא גדלים. הדשא שכיסחנו היטב לפני חודשיים עדיין לא זקוק ממש לטיפול. הגינה כולה בתרדמת חורף מנומנמת. חג לאילנות? איזה חג?!
ובאמת, על מה החגיגה? הלוא ברכת האילנות על פריחה חדשה נברך רק בניסן, ופירות חדשים נביא בחג הביכורים. מה יש בו בט"ו בשבט?
חכמינו קבעו את ט"ו בשבט כראש השנה לאילנות, בשל העובדה שבארץ ישראל מתחילה עונת הגשמים בסוכות. כבר שלושה חדשים אמורים לרדת גשמי ברכה ולהשקות את הארץ.
אי אפשר להתעלם מכך שהשנה, עונת הגשמים רק החלה וכולנו תפילה שתחינותינו לגשמי ברכה יתקבלו.
אך ידוע הוא שט"ו בשבט הוא הזמן שבו האילנות אמורים לקבל את כמות הגשמים הגדולה ביותר במשך השנה. הגינה אמנם בתרדמת חורף, אבל אנחנו כבר מציינים את היום הזה כחג האילנות, כי מתחת לאדמה השורשים נמצאים בפעילות מסיבית, אותה פעילות שתאפשר בסופו של דבר את גדילת הפירות.
ט"ו בשבט בא ללמד אותנו, בפנימיות, מבט של אמונה וציפייה, בו אנחנו בטוחים בפירות העתידיים בלי לראות או לטעום ובלי שהם עדיין קיימים בשטח ומטרתו לטעת בנו תפיסה פנימית של לחגוג ולשמוח לכתחילה ועכשיו.
מדי שנה שולחות בט"ו בשבט הגננות את ברכת "אילן, אילן במה אברכך?" וממשילות את הילדים לפירות, פרי הבטן שלנו. גם עליהם אפשר להתבונן במשקפי ט"ו בשבט ולהאמין ושהגשמים כבר השקו את האדמה כל צורכה. לסמוך על עצמנו שחינכנו כמיטב הבנתנו ולסמוך על הילדים שלנו.
לא להאמין ל"נִגלֶה". לא לחשוב שהגינה הרדומה, הילד שלא תמיד הולך בתלם, הוא המציאות האמיתית, אלא להאמין במה שנמצא בילד באמת, מתחת לפני השטח.
ממש כפי שכשנולד ילד, נוהגים לברך את הוריו "שתזכו לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים", ואף מסיימים בברכת "זה הקטן – גדול יהיה". מדוע לברך עולל קטן שכזה בברכה כל כך גדולה ומחייבת? כי יהודי צופה ומצפה לטוב, לישועה, לברכה. הוא מאמין בכוחות הגדולים הטמונים בקטן ושואף אליהם.
אמונת ט"ו בשבט מלמדת אותנו לצפות לפריחה, ללבלוב ולפירות החינוך שלנו.
אבל אני לא רואה…
לפני שבוע חגגנו לבת שלי בת מצווה. במקום תכנית ומצגת, הדפסתי שנים עשר כרטיסים וצבעוניים, וביקשתי ממנה לכתוב עליהם שתים עשרה מצוות שבהן הייתה רוצה להתחזק.
למרות שאני מכירה היטב במעלותיה של בתי, מה שקרה אחר כך הצליח להפתיע אותי לגמרי. כל כרטיס עשה לי צמרמורת, וחלק אפילו הביאו אותי לדמעות חרישיות…
האם תיארתי לי כמה ספגה בבית ובבית הספר? כמה למדה? אילו מסרים נחקקו בה? חשובים לה? משמעותיים בעבורה?
מי היה מאמין שבתוך הילדה הזאת שקופצת בחבל, מחליפה מכתביות ומכינה שיעורים וקמה בבוקר ויוצאת לבית הספר וחוזרת ואוכלת ומספרת לי מה קרה או הולכת למכולת ומכינה חביתות – טמונים כאלה אוצרות של אכפתיות, רוך, תום, מחשבה ואמונה?
מי חשב לעצמו שכל אלף אלפי המילים שנאמרו בבית יצרו שם מציאות, בנו תפיסת עולם והשקפה? מי שיער שדברים בעלמא שנעשו סביבה, בלי שום מחשבה "לחנך את הילדה", יאירו בה וייחקקו בה? מי חשב ששתלנו משהו? עידרנו? זיבלנו? במרוץ החיים לא חשבנו שזכרנו להשקות, לעדור או לגזום, והנה כבר הגיע זמן הקטיף…
–
נכון שפעמים רבות נדמה לנו שהחינוך, שעליו אנחנו כל כך עמלים, נמצא בהעלם. הילד מאחר לקום למרות שאני טיפוס דייקן ולא יכולה לסבול מאחרים כרוניים. הגדולה לא מספיק עוזרת למרות שאני כל כך חולמת על ילדה בלבוסטע. הקטן לא כל כך לומד למרות שבעלי "נולד עם ספר ביד" ואני לא מפסיקה לקחת קורסים, להשתלם וללמוד…
למה? מה קורה פה?
על הדבר החשוב לנו ביותר – חינוך הילדים, אין לנו מצווה מפורשת, דוגמת שמירת שבת, כיבוד הורים וכדומה, כי חינוך הוא הדבר הכי טבעי והכי אוטומטי בעבורנו.
הקדוש ברוך הוא ברא אותנו יודעים היטב להיות הורים, וברא את הילד כך שירצה, יותר מכול, לבוא אחרינו, ללכת בדרכנו, להמשיך אותנו ולהיות מעוניין לשתף פעולה עם הערכים והכללים הנהוגים בביתנו.
אבל לעתים, דווקא בגלל שעניין מסוים בבית כל כך חשוב לנו, אנחנו לחוצים ומפוחדים ולא מספיק מאמינים, ואז הוא חומק לנו מבין הידיים.
יש ילדים שמרגישים, באופן לא מודע, ששם אפשר לצאת למאבק או לקבל נתח-אימא גדול יותר של רחמים או התעסקות, ולהפעיל אותנו. במקומות האלה נמצא את עצמנו חוזרים ואומרים ומבקשים, כועסים, דואגים או מפוחדים ולעתים אף חסרי אונים.
כאן בא ט"ו בשבט ומדריך אותנו: תחגגו עכשיו את הפירות! תאמינו במה שלא רואים! המים כבר הגיעו בכמות מספקת לשורשים ומרווים אותם, והפרי השלם קיים שם בכל תוקפו, הוא רק נמצא בהעלם. כבר חינכתם! כבר הדרכתם! הילד יודע היטב! זה הזמן ללכת קדימה ולתת הזדמנות לפירות שכבר שתלתם לצמוח ולגדול.
שיעור האמונה של ט"ו בשבט, כמו האמון בילדים הוא בעצם דווקא בהסתרה, "להגיד בבוקר חסדך – ואמונתך בלילות"… מבחן האמון הוא כשלא רואים תוצאות.
–
סיפרה חברה על בתה בת העשרה, שהצליחה להמם אותה כשחזרה יום בהיר מקניות עם חצאית חדשה ומאוד מאוד לא צנועה.
"חצאית חדשה?" שאלה האם בזהירות.
"כן, אימא, קניתי בכסף של הבייביסיטר שעשיתי לשכנים", ענתה הבת וחמקה לחדרה.
אותה חברה, שעמדה להתפוצף מאכזבה, מצאה בעצמה כוחות לשתוק ליד כולם וביקשה לדבר איתה ביחידות, שיחה של אמון וכבוד.
"החצאית הזאת" אמרה לה, "לא מתאימה אצלינו בבית. אם תרצי, אשמח לקנות לך חצאית אחרת", סיימה ויצאה מן החדר.
אותה נערה לבשה את החצאית מספר פעמים נוספות, אבל האם כבר נרגעה והאמינה בבתה האמיתית והצנועה, זו שמתחבאת מאחורי הילדה שמתנהגת-איך-שבא-לה, ולכן לא נלחצה או הרגישה צורך להעיר או לכעוס.
אחרי כחודש חיפשה אותה נערה את החצאית ושאלה את אימא שלה אם היא זרקה לה אותה. "מה פתאום שאני אזרוק לך אותה", אמרה, "אני רוצה שהזכויות יהיו כולן שלך. חפשי בארון, היא בטח שם".
אחרי כשבועיים הופיעה הבת עם החצאית בידיה כשהיא גזורה. "החלטתי לקחת את הבד שלה ולהשתמש בו לתפירת בובות", אמרה…
שורשים
"גירסא דינקותא לא במהרה אשתכחא", אומרים חז"ל, כי השורשים של החינוך שלנו, הערכים וההנהגות שלנו "זורמים לילדים בדם". הילד שלי יודע היטב מה מצופה ממנו, מה טוב ומה רע, מה אסור ומה מותר.
כפי שאיננו רואים במרוצת היומיום את קצב הגדילה המדהים של הילדים, אלא כשמורידים את בגדי החורף מלמעלה ומגלים שהחצאית כבר שייכת לקטנה והמכנסיים מסוכסכות עם הנעליים, עלינו לדעת בידיעה מוחלטת, למרות שלפעמים לא רואים את זה בשטח, הילדים אכן חיים, גדלים ונושמים את החינוך שלנו, והאמונה הודאית הזאת – תזמין את הילדים להיות הד לתלם שהתוונו.
–
ממש כפי שלא נחטט באדמה אחרי שהשקינו וזיבלנו כדי לוודא שהגרעין מתחיל לנבוט – לחץ, פחד או התעסקות יתר רק ירחיקו מאיתנו את הפירות המתוקים. הילדים שלנו בוודאי מעוניינים לשתף פעולה עם מה שחשוב לנו,
אז מה אם אני עדיין לא רואה את זה?!
