אמא, משעמם לי

מאת: תמי כהן, מנחת הורים בגישת שפר

שבת בבוקר, אני מתעוררת בנחת, ושומעת:
"בואו נעמיד את המזרנים, נפרוש את השמיכה, המיטה העליונה תהיה חדר הבקרה, הקומה למטה תהיה חדר המכונות. אנחנו צריכים מכשירי קשר… הנה!". "חדר בקרה 1 מחדר בקרה 2, האם שומע?", "שומע עבור! אנחנו מתקרבים לירח!".
שעות הם שיחקו ככה, ארבעה ילדים בני שתיים עשרה עד ארבע, בהשראת החללית "בראשית" כמובן.
זהו לא מאורע חריג בביתנו, כל שבת הנושא מתחלף ולפעמים מצטרפים חברים נוספים, מה שבטוח זה שלא משעמם להם. להיפך…
זה מעניין, כי אצלינו בשבת אפשרויות התעסוקה מצומצמות בהרבה מאשר ביום חול, אין טלוויזיה/ מחשב/ טאבלט/ טלפון או שאר מסכים, אין חוגים, אין נסיעות, אי אפשר לצייר, וגם לא לרכב על אופניים, בקיצור, המבחר יותר מצומצם. הייתי מצפה כביכול שדווקא בשבת הם יתקשו למצוא לעצמם תעסוקה.

אז מה קורה פה בעצם?

אחד ההסברים לעניין הזה הוא ששעמום מוביל ליצירתיות.
מחקר חדש הראה כי לעתים, דווקא בתנאים של שעמום מתפתחים רעיונות יצירתיים.
החוקרים ביקשו משתי קבוצות נבדקים
לבצע משימה יצירתית למצוא שימושים רבים ככל האפשר לכוסות קלקר.
קבוצה אחת עשתה זאת ללא הכנה,
הקבוצה השנייה, לאחר שבילתה רבע שעה במשימה משעממת העתקת מספרי טלפון. הקבוצה ששועממה תחילה, הצליחה במשימה יותר.
נראה שזה מה שקורה אצלנו בבית בשבת. דווקא כשהאפשרויות "מצומצמות" ויושבים בנחת, בלי משימות, בלי כל הרעש והבלגן ובלי המסכים, סתם ככה, משתעממים, דווקא אז עולים וצצים כל הרעיונות האלה.
אז אני לא אומרת שצריך לשעמם את הילדים. אבל בחופש הגדול שיש הרבה זמן פנוי, השעמום מגיע מעצמו. פעמים רבות מרוב חשש מצירוף המילים "אמא, משעמם לי", אנחנו לא נותנות להם להשתעמם אפילו לרגע. למה בעצם? למה אנחנו כ"כ חוששות מזה? למה אנחנו מפחדות מהשעמום?

אם להודות על האמת, לשעמום יש מוניטין די רעוע, שמו לא הולך לפניו. מפני שבראש שלנו יש כל מיני קולות: "אם יהיה להם משעמם הם יתחילו לריב, ואז הם ישגעו אותי, ואחד את השני, ואז הם ישתוללו ויהפכו את כל הבית, והכי גרוע, מי יודע איזה שטויות הם מסוגלים לעשות מרוב שעמום. אסור שזה יקרה!"
בעצם בראש כבר הרצנו תסריט דמיוני, התקדמנו כמה שלבים קדימה הנחנו שאנחנו יודעות בדיוק מה יקרה. אולי כי זה מה שמקובל לחשוב על ילדים, אולי כי זה מה שהילדים שלנו הראו לנו עד היום ואולי כי פשוט לא חשבנו על אופציה אחרת.
המזל הוא שהקולות האלה הם רק בראש, ולנו יש את האפשרות להחליף אותם.
אז כשאני שומעת קולות כאלה שהולכים ומתגברים בראש שלי, כמו איזו בועת סבון שהולכת וגדלה, אני פשוט מחליטה לפוצץ אותה. פוף.
במקום זה אני אומרת לעצמי: אני סומכת על הילדים שלי, הם נהדרים והם יודעים להסתדר מצוין.
משעמם להם? ניחא. ואולי אפילו ייצא מזה משהו טוב…