חוקיות לא נורמלית במעבר לכיתה א'
כתבה: חיה נאמן מנחת הורים בגישת שפר
ישיבה על כיסא במשך 45 דקות ברציפות, כתיבה, קריאה, זיהוי מספרים, מורה ולא גננת, אין מוזיקה אין פינת בובות, אין שעת חצר רק כמה הפסקות קצרות. נוסף על זה יש הרבה חברים חדשים, לא מכירים את כולם, יש ילדים מצחיקים יותר, חכמים יותר, יפים יותר, רגועים יותר.
המעבר מהגן לכיתה א' מזמן שינויים רבים כמעט בכל תחום, הדרישה הקוגניטיבית עולה, האינטליגנציה הרגשית צריכה להיות יותר מחודדת, יכולות הקשב גבוהות יותר, האינטראקציות החברתיות מורכבות יותר, נדרשות מיומנויות של הכנה ותכנון ויש להשקיע זמן למידה מהבית.
התגובות האפשריות לשינוי כל כך משמעותי, מחלקות את רוב בני האדם לשניים, אלה שאומרים: וואלה איזה כיף לעשות שינוי, זו הזדמנות לצמיחה לאתגרים ולהתחדשות, ואלה האומרים: שינוי זה סכנה עלולה להיות נפילה, יש קשיים שלא ניתן להתמודד איתם, נוצר איום על הביטחון. אני מניחה שבכל תחומי החיים בהם מתרחשים שינויים ניתן למצוא התפלגות נורמלית בין שתי תגובות אלה ואת כל הרצף ביניהם. אם יש התפלגות נורמלית בין אנשים שאוהבים שינויים לאלה שאינם אוהבים שינויים היינו אמורים למצוא אותה גם בקרב הורים לילדים העולים לכיתה א', חלק בקצה האחד, חלק בקצה השני והרוב באמצע.
אז בואו נסתכל קצת סביבנו, ונגלה שרוב האימהות כבר בגן טרום חובה, תבחנה היטב את אצבעות הילד בזמן שהוא מחזיק את העיפרון כדי לוודא שבכיתה א הוא יצליח לכתוב, נמצא אבות מתרגלים בגן חובה עם הילדים ללא הפסקה אות פותחת ואות סוגרת ואפילו אני, שהקטנה שלי כבר בת חמש עשרה, זוכרת איך התרגול הזה יצא לי מהאף. נחפש קייטנת הכנה לכיתה א', נקבל פרסומים על קורסים, חלקם ממש יקרים, שמכינים לכיתה א, מה עוד? שכחתי משהו? כן, יש כמובן את אינפלציית כלי הכתיבה, המחברות והספרים שיהיו מותאמים, נגישים, צבעוניים ומעניינים. בטח יש עוד כמה דברים שלא ציינתי.
כאשר סופרים את כל ההכנות שיש לכיתה א' צריך לחפש בנרות את אלה שנמצאים בצד המצפה להזדמנות ומתרגש מאתגר. איך זה שבתוך כל ההורים לילדי כיתה א' כמעט ולא מוצאים אותם? איך שדווקא בשינוי הזה ההתפלגות הזו לא עובדת?
העיוות הקיצוני שנוצר בהתפלגות הנורמלית הזו נעוץ בתפיסות הרווחות לגבי חוסר יכולתם של ילדים לחוש בטחון גם במצבי עמימות, להיות סבלניים עד שתגיע ההצלחה, להתפתח בתוך מורכבות, להתאמץ מעבר לגבול הנראה לעין, להיכשל ולהתרומם, להתמודד עם תהליך, לדחות סיפוקים. תפיסות אלה 'מנדנדות' גם את אלה המתאפיינים בציפייה לשינויים ובחיפוש מתמיד של אתגרים, מערערות מאד את אלה שאינם בטוחים כיצד יתמודדו עם שינויים ופוערות תהום בפני האחרונים שכל שינוי הוא איתות לסכנה מתקרבת. הערעור של תפיסות אלה והאמונה שלילדים יש את היכולות הרגשיות, המוטוריות והקוגניטיביות הנדרשות לכיתה א', עשויים להחזיר את ההתפלגות הנורמלית בין ההורים ולמתן את האינפלציה בהכנות לקראת כיתה א' וכך נוכל לראות סביבנו הורים מכל הסוגים.
אלא מה, אמון הוא מין כוח כזה שלא פועל על פי התפלגויות נורמליות אלא יש לו חוקיות משלו, ככל שמאמינים יותר ביכולת של הילדים, לא משדרים להם, לא מעודדים אותם, לא מבחינים בין מי שמגלה יכולת לבין מי שלא, אלא מאמינים בוודאות, ללא תלות במראה עיניים, מתוך בטחון פנימי. פתאום נפתחות דלתות המאפשרות לכל ילד להצליח בכיתה א' בכל אחד מהקריטריונים של הצלחה ואז מתגלה 'עיוות' חדש בהתפלגות הנורמלית דווקא לכיוון ההפוך, והמעבר מגן חובה לכיתה א' הופך לפשוט למרות שצריך לשבת, לקרוא, לכתוב, להכיר חברים חדשים, להקשיב לאורך זמן למורה ולהתכונן בבית.
