הרישום לכנס השנתי הדיגיטלי של מרכז שפר מתחיל ביום חמישי ה- 13.5 ב' בסיוון
מעוניינים שנשלח לכם מייל עם הרישום? השאירו לנו פרטים.

פיספסתם  את הכנס השנתי של שנה שעברה? ניתן לרכוש את המושבים
לפרטים נוספים לחצו כאן!

קורס דיגיטלי - המפתח לשינוי במערכות יחסים
לפרטים נוספים לחצו כאן

ללוח החוגים הנפתחים בקרוב ברחבי הארץ
כנסו ללוח החוגים

אין דיסלקטים זקנים / אורי אליצור

בכיתה שלי, בימים שבהם ישראל היתה במקום הראשון בעולם במתימטיקה, לא היה אף תלמיד דיסלקטי.

אורי אליצור פורסם ב: 03/07/03 , 21:20

אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".

בכיתה שלי, בימים שבהם ישראל היתה במקום הראשון בעולם במתימטיקה, לא היה אף
תלמיד דיסלקטי. אף אחד. היום יש בין 15 ל 20- אחוז בכל כיתה. בכיתה שלי לא היה יכול
להיות אף דיסלקט, כי רוב הפסיכולוגים שמאבחנים דיסלקטים עדיין לא נולדו אז. המבוגרים
ביותר שביניהם למדו בבית הספר שנתיים שלוש מתחתינו, ועדיין חשבו שהם הולכים להיות
טייסים או שחקני קולנוע ולא פסיכולוגים שמאבחנים דיסלקטים. איש לא הכיר את המילה
הזאת.
אני לא מתכוון לומר שתפוחים לא נפלו מהעצים לפני שניוטון ניסח את חוק המשיכה וקרא לו
בשם. יש להניח שהיו שני דיסלקטים בכיתה שלי, וגם דיסגרפי אחד ועוד שבעה שמונה לקויי
למידה מסוגים אחרים, אבל הם לא ידעו על זה, לא עשו להם הקלות והנחות, ואיש לא הבין
למה קשה להם יותר מלאחרים. למרבה הפלא, למרות שהיה להם יותר קשה מלאחרים, רובם
עמדו בכל המטלות והדרישות.
והעובדה היותר חשובה היא שכולנו ביחד, כולל הלקויים שאף אחד לא העניק להם טיפול
ואיבחון, היינו במקום ראשון בעולם בהישגים לימודיים. מי יודע, אולי אני בעצמי לקוי למידה
וסובל מתסמונת זו או ההיא. לפעמים מתבלבלות לי האותיות בכתיבה. אם זה נכון מה הייתי
מרוויח אילו הייתי יודע על זה?

להגן על הילד מפני החיים

היינו ארבעים בכיתה, ולפעמים יותר. לא הייתה יועצת, לא היה פסיכולוג, לא היתה כיתה
טיפולית ולא מורה מסייעת. היו מורים וכיתה. זה היה בית הספר. כל המישרות הנוספות בבית
הספר היו אולי שלוש וחצי, אולי ארבע: מנהל, מזכירה, שרת, וחמישית אחות. לא עלה על
דעתם לחשוב שתפקידם הוא להקל עלינו את החיים ולהנעים את זמננו בבית הספר. תפקידם
היה ללמד ולדרוש. מאחורי גבם כינינו אותם בכינויי גנאי או חיבה, אבל כשהם נכנסו לכיתה
עמדנו על רגלינו בשקט מוחלט עד שהורשינו לשבת. הם לא לימדו בשיטה יחידנית. הם לא
נדרשו להתחבר אל התלמיד, התלמיד נדרש להתחבר אליהם, ואל כלל
הבית היה חממה מוגנת, ובית הספר היה החיים האמיתיים: חובות, דרישות, מבחנים, חברה,
היררכיה. המקום שבו ההורים לא יכולים להגן עלינו או לפנק אותנו, ואנחנו צריכים להתמודד
בעצמנו עם הצודק ועם הבלתי צודק. כמו החיים.
אבל ההורים של היום לא יכולים לעמוד בזה. הם לא יכולים לסבול את המחשבה שלילד יהיה
חלילה קשה באיזה מקום, הם כל הזמן מגינים עליו מפני החיים, ושומרים שבשום מקום לא
יהיה לו מגע איתם. הם לא מסכימים שהילד יחווה תחושה של כישלון, זה יזיק לנפשו ללא
תקנה, ויותר מכל הם לא יכולים לשאת את המחשבה שיש מקום שבו הילד מחוץ לשליטתם.
דור ההורים הזה הוא שמדרדר את הישגי התלמידים של ישראל עד לרמה של עולם שלישי.
הוא מילא את בתי הספר ביועצים ומאבחנים ומטפלים וסייעים, שיקלו על הילד, שיאבחנו אותו
חזור ואבחן, ואם לא הצליחו למצוא לו איזו נכות, עליהם להפנות אותו לפסיכולוג המחוזי, עם
העתק למפקח הארצי. שיהיה סדר. ואם אחרי כל זה הילד עדיין נכשל במבחנים, הרי ברור
שהוא סובל מבעיה עמוקה ביותר שטרם אובחנה, ולכן בוודאי צריך למצוא את הדרך איך לתת
לו תעודת בגרות גם אם הוא לא ממש יודע לקרוא.

גדודי היועצים

והמערכת התמסרה בחדווה. תעשיית האיבחונים מתחילה מהגן. יושבים שם פסיכולוגים
"תצפיתנים" שעוקבים אחרי הילדים ומנסים "לאתר בעיות" מראש. עוד מעט הם יישבו בחדרי
הלידה והאולטרסאונד. המורים מגלגלים כל בעיה אל הפסיכולוגים והמאבחנים, וכל המערכת
מתרגלת לחשוב שאם יש בעיה תפקידה הוא לא לפתור אותה אלא למצוא לה שם. התסמונת
הזאת הולכת ותופחת ומגדילה את עצמה, לא רק כתודעה, אלא גם כמציאות ארגונית. יש גידול
מתמיד של גדודי היועצים והמורים לחינוך מיוחד על חשבון הקטנה מתמדת של מספר המורים
הרגילים.
הצבא העצום של פסיכולוגים ויועצים וסייעים ורכזי חינוך מיוחד, וכל יתר הפונקציות של עובדי
הוראה שאינם "סתם מורים", לא רק מוריד בהדרגה את הדרישות, אלא גם שואב בהדרגה את
כל התקציב. אי אפשר להקטין את הכיתות, כי יש כיתות טיפוליות וכיתות מיוחדות, וסדנאות של
לימוד בעיסוק, ותרפיה פדגוגית. ואי אפשר לגייס מורים טובים כי כל התקציב, וכל היוקרה,
משועבדים למישרותיהם הנכבדות של הלא בדיוק מורים. קראתי בעיתון ראיון עם מורה בסין,
שמלמדת ארבע מאות תלמידים בכיתה, ולשאלה אם אין לה בעיות משמעת היא השיבה: למה
שיהיו? התלמידים באים לבית ספר כי הם רוצים ללמוד. סין זכתה השנה במקום הראשון בעולם
בהישגי התלמידים. אנחנו בעשירייה הרביעית.
________________________________________

הפוסט הבא
בשם הילד החיים יפים – מיקי לוי
הפוסט הקודם
השאלות הכי אסורות / אורי אליצור

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Fill out this field
Fill out this field
יש להזין אימייל תקין.

תפריט
Call Now Button