תעודות

תעודות סוף השנה של הילדים בפתח… האם אנחנו מתוחים או לחוצים מהן? ואיך אפשר להתייחס לתעודה גם אחרת? | שאלה של אחריות

לפני כשנה סיפרה לי חברה שהוזמנה לשיחה בבית הספר של הבת שלה, בכיתה ד'.

החברה שלי ידעה שהמבחן האחרון, במקצוע המסווג כחשוב, היה 40 עגול ולכן הובהלה לשיחה ואכן, ציינה בפניה המורה את ההשגים הנמוכים של ביתה והיא התבקשה לעקוב אחרי הילדה, לעודד אותה וללמוד איתה.

"אני מתכוונת לתת לה מבחן חוזר", אמרה המורה, "חבל שהציון הנמוך יפגע לה בתעודה"…

באותו שבוע קיבלה הילדה מבחן חוזר. היא יצאה, באחד השיעורים, מן הכתה, ישבה בחדר המורות ונבחנה, יחידה בכתתה, מחדש. זאת עשתה, לא לפני שאמא (!) קיבלה פתק ארוך ובו פרוט החומר למבחן ובקשה מפורשת "לשבת וללמוד עם הילדה"… ואכן אותה ילדה "עשתה טובה" לאמא ואחרי בקשות ופיוסים, הואילה בטובה וישבה ללמוד איתה למבחן…

אבל גם במבחן החדש הציון לא היה זוהר במיוחד ועמד על… 60, למגינת ליבה של המורה הרחומה והמתחשבת. "אפילו שהיא קיבלה במבחן 60, החלטתי לפרגן לה", סיפרה בשיחת טלפון דאוגה לאמא, "אני אתן לה במבחן 80, כדי שיהיה לה ציון טוב בתעודה"…

של מי התוצאות?

סיפרה אמא בחוג, שלילה לפני "קבלת התעודות" היא לא כמעט לא ישנה מרוב מתח ופחד…

מדוע? למה תעודה "מקווצת", מפחידה או מביישת אותנו?

כי אותה אמא, כמו רבות מאיתנו, הייתה בטוחה שהתעודה מעידה עליה או על כישורי האימהות שלה! נדמה היה לה שההצלחות או הכשלונות הם … שלה!

האם זה אכן כך?

כהורים, אנחנו עושים כמיטב יכולתינו, בנושא בית הספר (לידיעתכם – ה-נושא ה-בוער היום בבעיות בבית). נכון יותר לומר שאנחנו עושים הרבה מעבר למה שעשו אימותינו ובטח דור אחד אחורה. אנחנו קוראים ולומדים על חינוך, ללא הרף, בוחרים בקפידה את בית הספר הכי טוב, לומדים עם הילדים, משננים וחוזרים, אבל שוכחים, לעיתים, דבר אחד – אנחנו אחראים, כהורים, לעשות את תפקידינו בדרך הטובה ביותר, אבל האחריות לתוצאות אינה שלנו! "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לִבטל ממנה" (מסכת אבות). הכישלונות של הילד כמו גם ההצלחות שלו, לא תלויות בנו ואינן באחריותינו.

לקחנו על עצמינו, בטעות, את האחריות על הלימודים וגם נושאים בתוצאות וממהרים "ליישר את השטח" אם הילד מעד או נכשל…

במהלך החוג הבינה אותה אמא שהתעודה היא לא "שלה" ולא "בשבילה", אלא "שייכת" לילד ונרגעה משמעותית… ההקלה הגדולה שבאה בעקבות התובנה הזו שיחררה אצלה הרבה לחץ ומתח, מול הילד ומול בית הספר.

כשאנחנו לוקחים אחריות, כהורים וכמחנכים, על ההצלחות של התלמידים, אנחנו מעמיסים על עצמינו את מה שאינו שלנו! כתוצאה מכך נוצרת דינמיקה, שבה, באופן לא מודע, נשיג תוצאה הפוכה – הילד יקח פחות ופחות אחריות על הלמידה שלו!

כמו שכותב האדמור מפיצסנא בספרו "חובת הלמידים" (ולא – חובת הורים או המורים!)

"… חוק הוא באדם שכשיש לו על מי לסמוך, מרשל הוא עצמו וסומך על זולתו, וכן הנער אף אם אינו מסרב, מתרשל הוא בחשבו שאביו ומלמדו יעשו בעדו את כל, וכשישכיל לדעת שהחוב עליו, ורק הוא בעצמו המדריך והמחנך, יתאמץ ולא יתרשל"

אם אנחנו לחוצים כי הלימודים הם "שלנו", פעמים רבות ייראה הילד, משום מה, חסר מוטיבציה ואדיש, אבל אם אנחנו סומכים עליו ולא לוקחים אחריות על מה שלא שייך לנו, הוא "יתאמץ ולא יתרשל". הילד ישוב לעשות את חובתו – לשבת וללמוד!

לתת לילד חוויית הצלחה

בחברה המערבית, בה אנחנו חיים, רווחת, לצערינו, התפיסה, שבית ספר זה סוג של גלולה מרה שצריך לבלוע… חוסר אמון מוחלט ברצונו הטוב של הילד למלא את חובתו, ללמוד ולשתף פעולה, מביא אותנו לשנות את הסדרים ולהגמיש קצת את הכללים כדי שתהיה לילד מה שקוראים היום "חוויה טובה של הצלחה"…

זוכרים חוויה בה קיבלתם "חינם-אין כסף" מחמאה או תגמול שלא היו שווי ערך, בעינכם, למה שנתתם? מה הרגשתם?

אני זוכרת שקיבלתי פעם בפורים משלוח מנות מוגזם בהיקפו ובמחירו, משולב במתנה נוצצת ומבחר פוטיפורים יוקרתיים… הדבר היחיד שמנע ממני להחזיר אותו היה החשש שמא אבייש את הנותנים… לא לחינם נאמר במשלי "וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה", כי המתנה, לעומת יגיע כפיים, "מקטינה" אותי… אני זוכרת שלא יכולתי להרגע מחוסר נוחות…

בחסידות קוראים לתחושה הזו "נהמא דכיסופא", "לחם עוני" או "לחם בזיון". נפשו של האדם בנויה כך שיהיה שמח באמת, רק מעמל כפיו וכל מתנה שיקבל, ללא מאמץ הולם, תעורר בו תחושת בושה ובזיון… לכן כשברא כשהקדוש-ברוך-הוא את העולם ורצה להיטיב לנו, נבראיו, הוא נתן לנו דווקא עול תורה ומצוות.

–

אבל אצל הילדים שלנו אנחנו מורידים כל העת את רף הדרישות והמאמץ ולעומת זאת, מוסיפים "מתנות".

הילדים של היום מקבלים דפי חזרה למבחן ש"לועסים" את השאלות עד-דק.

(אתם זוכרים, כילדים, מציאות של דפי חזרה? אנחנו נדרשנו לעבור על כל החומר מהמחברת… מי שטרח ודאג למחברת מסודרת – "אכל בשבת")

הם מקבלים מבחנים חוזרים, כפי שמקובל היום ובעבר לא נשמע. (אני זוכרת שמבחן חוזר היה מושג ששייך רק למוסדות לימודים גבוהים…)

שלא לדבר על מבחנים עם הקלות או מבחנים מותאמים, כאלה ואחרים. נתונים מהשנה האחרונה מצביעים על כך שלא פחות מ-30 אחוז מהתלמידים בממוצע מקבלים הקלות במבחן או מבחן המותאם להם אישית!!! (מישהו כאן זוכר מבחן "מותאם" כשהיה ילד?)

אנחנו חוששים, מתוך חוסר אמון, לתת לתלמיד להתאמץ ולהתמודד עם הלמידה ותוצאותיה ולכן מעדיפים קצת ליפות את המציאות… כדי לספק לו "חוויות הצלחה" מדומות…

אבל על מי אנחנו "עובדים"?

במידה והתלמיד קיבל, על מגש של כסף, ציון או פרס הוא יודע היטב… שהוא לא הרוויח אותו בכבוד… "חוויות ההצלחה" האופנתיות בעצם מספרות לו ש"אתה לא יכול לבדך", "אתה קטן ונזקק", "אתה לא באמת רוצה ויכול להתאמץ ולהצליח", ומביעות חוסר אמון בכוחותיו וכישוריו.

קשה לו

אני מבינה שמתנת חינם – מקטינה ויגיע כפיו – מעצים, אבל לפעמים הלימודים באמת קשים…

בדור ה"אינסטנט" בו אנו חיים, שבו תפיסת העולם השגורה בכל מוצר צריכה ופרסומת היא "מקסימום תוצאה במינימום יגיעה", נדמה לנו ש"קשה" ו"מאמץ" הן מילות גנאי… אנחנו רוצים תוצאות טובות ו"נקיות" מהר, צ'יק צ'ק, כאן ועכשיו…

אבל אם נבין שקושי הוא הזדמנות ללמידה ו"אימון על החיים", לא נחשוש ממנו… אם השאיפה שלנו, כחברה, היא להכין את הילדים שלנו "לקחת על עצמם את העולם" ולהמשיך את דרכינו, לא ניבהל מילד שמתאמץ ומזיע, טועה, נכשל, אבל אז, כשהוא מצליח, הוא מצליח באמת.

–

"אני זוכרת את עצמי", סיפרה לי חברה, "בתור כלה צעירה, מנסה, ללא הצלחה מרובה, לשמח את בעלי ולאפות חלות לשבת… תקופה לא מבוטלת הן היו יוצאות קשות, שרופות או מתפוררות…

הייתה לי חברה נשואה, שבחודשים הראשונים שלחה לי בקביעות חלות יפיפיות… אבל עדיין כששאלה אותי האם להמשיך ולשלוח עניתי בשלילה…

למה לא בחרתי לעשות לעצמי חיים קלים ופשוט לקבל חלות מושלמות כל שבוע?

כי ידעתי שכדי להגיע להיות בלבוסטע אמיתית… אין לי ברירה אלא להמשיך לאפות את החלות העקומות והשרופות, אבל שלי… כדי שבסופו של תהליך אצליח, בס"ד, לאפות חלות יפות ומהודרות… גם הן ממש שלי…"

להישאר נקי…

אז מה כדאי לעשות כשיש לילד שלי "תוצאה" כזו של מעשיו, כדוגמאת תעודה חלשה?

אם אני ממהרת ללמד לקח ולתת לו שיחות מוסר על השקעה ומאמץ, אני עדיין רואה את עצמי כאחראית והלקח שלי הופך לעונש… הילד שלי נשאר, בדרך-כלל, אדיש או מתנגד לדבריי, והעניין רק מחריף.

מה יכול להועיל?

לא להתערב. להישאר נקייה מרצון ללמד לקח או להוכיח אותו, אלא לתת לו ללמוד לבדו את השיעור שקיבל.

אז מה כן לעשות?

מה שהייתי עושה מול הבעל, נניח, אילו היה נקלע לאותו מצב. ואז נדע בברור ש"נשארנו נקיים" מללמד לקח…

לדוגמא, כשילד סירב לקחת סוודר ביום חורפי וחוזר ומספר לי שהיה לו קר, אני משתתפת בצערו ומציעה לו סוודר מחמם או כוס תה, אבל לא אומרת לו: "אמרתי לך! בפעם הבאה תקשיב לי!..", כפי שלא הייתי אומרת לבעלי… נחשו מה קורה למחרת?

אף סוודר לא נשאר מיותם על המתלה…

אם נחזור לתעודה, במידה והציון גרוע, לא כדאי "להידחף" או לנסות ללמד אותו מה היה אילו… (הוא הלוא שמע את זה מאיתנו כבר כל-כך הרבה פעמים…) אפשר להשתתף "בנקיות" בצערו ולהביע הזדהות עם הקושי או להציע עזרה אבל – "להישאר בחוץ", מתוך אמון.

פרסים

גם שיטת הפרסים, כמו העונשים, מביעה חוסר אמון ברצונו הטוב והמהותי של הילד.

נתפלא לדעת שילד בטבעו מעוניין ללמוד ולשתף פעולה עם מה שחשוב לנו, כהורים, ולכן אינו זקוק לפרסים, כפי שכל-כך מקובל היום, כדי ללמוד או להצליח.

אנחנו בעצם רוצים לגדל ילדים שעושים לא "כי מה יצא לי מזה" אלא כי צריך וזה עצמו יהיה הפרס! כי הפרס על סידור החדר הוא… חדר מסודר!

הפרס על תירגול קריאה הוא… היכולת של הילד לקרוא!

והפרס על ציון טוב הוא … עצם הציון!

אני זוכרת", סיפר משתתפת בחוג," שהבנות שלי, התלוננו פעם, שכל החברות מקבלות פרס לתעודה "ורק אנחנו לא"… "אתן דווקא מקבלות פרס שלא יסולא בפז", אמרה להן, "את הלמידה הנהדרת שמשתקפת בתעודה שלכן"…