לקראת פתיחת שנת הלימודים, יעל אליצור – העומדת בראש מרכז שפר, עונה לשאלות.
הריאיון עוסק בחששות העולים בכולנו כהורים בשלבים שונים של מעברים בחיי הילדים.
* נפתח בציטוט מפיה של אמא:
"אנחנו עולים לכיתה א', ואני לא ישנה. אני רועדת מפחד. אני לא יודעת איך תהיה המורה. אם היא תהיה מספיק רכה, חמה, מכילה.."
הציטוט הזה משקף תחושות של אימהות רבות אשר יכולות להזדהות עם הנאמר. מה יש לך לומר לאותן אימהות?
* מה שעומד בבסיס האמירה הזאת זה חוסר אמון גמור בילד. זאת – אומרת, ברור לגמרי שכל דבר הוא קושי לילד. כל דבר הוא לא יכול להתמודד איתו. בכלל, כל המילה "מעברים" – כל החיים הפכו להכנה לשלב הבא. כל השלב הזה אין לו משמעות בכלל. במעון צריך לעשות הכנה לגן, בגן צריך לעשות הכנה לכיתה א', בבי"ס צריך לעשות הכנה לחטיבה, בחטיבה צריך לעשות הכנה לתיכון. בתיכון צריך לעשות הכנה לצבא. החיים הם הכנה. כאילו אדם לא יכול פשוט להגיע למקום חדש. כל החיים אנשים חיו, והחיים הם מעברים! כל יום הוא יום אחר, כל יום הוא מעבר. אבל היום, התיאוריות אומרות שמעבר יש בו קושי. אז אם יש בו קושי, איך הילד יתמודד איתו?
* ואת לא חושבת שבמעבר יש קושי?
* ממש לא. אני זוכרת שלפני שהייתי בכיתה א', יחד עם כל הילדים סביבי, רק חיכינו בהתרגשות עצומה, בלי פחד מאיך יהיה. ההורים שלנו לא העלו בדעתם לפחד מאיך יהיה, והכל היה בסדר.
ואם נניח שיש קושי, אז מה קרה? קושי זו לא מילה גסה. הילד יגיע למקום החדש ואולי יהיה לו קצת קשה, אולי זה לא יהיה לו נעים, אז מה?! כמה שיותר סומכים עליו הוא יעבור את הקושי הזה (אם קיים קושי) הרבה יותר בקלות. אבל היום מכינים אותו – יהיה לך קשה… בימינו אף אחד לא הכין אותנו, וכל כך חיכינו ללכת לכיתה א', זה היה כזה כיף שפתאום אנחנו גדולים, רצינו שיעורי בית. באנו הביתה אחרי ארבע שעות בבי"ס, פתחנו את הילקוטים, פתחנו את המחברות, גדלנו.. ברור! כל ילד רוצה לגדול. היום התיאוריות אומרות שהוא רוצה להישאר קטן. ואנחנו משאירים אותם קטנים. אבל באופן טבעי הרצון לגדול קיים בכל ילד. אמהות אתיופיות מספרות ששם הילדים רק מחכים לגדול, לעבור למשימה הבאה, לקחת כבר את העדר היותר גדול, זה נורא טבעי. בתרבות שלנו הגישה היא שגויה. מרוב מחשבה שלהיות קטן – חסר אחריות, חסר חובות – זה כיף, ולהיות גדול – זה נורא, ואין ברירה – בסוף הם יצטרכו לגדול, אבל כמה שנוכל למנוע מהם את זה יותר, כך עדיף.
* אז לאור מה שאת אומרת, באמת לא צריך לרכך את המעבר?
* כל ניסיונות הריכוך מבטאים חוסר דרישה מילדים. ואני שואלת – למה להשאיר אותם למטה כל הזמן?? בגלל שמראש אנחנו כל-כך לא סומכים עליהם ובטוחים שהם לא יוכלו, שזה יותר מידי, אז אנחנו חושבים שצריך לרכך, ועושים להם את זה הדרגתי. הרי כל הדורות, כל השנים, עברו ממצב של גן, ממצב של משחק, למצב של למידה. אז מעכשיו לומדים ארבע שעות, אפשר לחשוב! בימינו ישבנו ארבע שעות ולמדנו והכל היה בסדר. לא הייתה מהומה בכיתה.
* אבל גם אדם מבוגר שצריך לעשות שינוי, מתכונן לשינוי הזה. למשל אדם שעובר דירה, הוא מסתובב, הולך להכיר את השכונה. זה חלק מהחיים שלנו. כשיש מעבר אז אנחנו מתכוננים אליו.
* קודם כל, האפילו הזה הוא קל וחומר של שטות. מכיוון שתמיד אנחנו אומרים – אם המבוגר לא יכול להתמודד, אז הילד בקל וחומר. זה בדיוק הפוך! אם לי קשה יהיה קשה גם לילדים?!? ילדים מסתגלים הרבה יותר בקלות! ילד הוא הרבה יותר גמיש, יש לו הרבה פחות תבניות על החיים ועל איך זה צריך להיראות, והוא משתלב בקלות. אף אחד לא עשה לו הכנה ללידה, לאמא עושים הכנה ללידה, אבל לילד לא עשו הכנה ללידה שעכשיו הוא בא לעולם, ומה יש בעולם הזה כל כך הרבה דברים, אבל אף אחד לא עשה לו הכנה ללידה, הוא מתחיל מאפס והוא מסתדר יופי.
אבל המבוגרים הם כל כך מקובעים. נורא קשה למבוגר לעבור דירה, חברה חדשה, מקום חדש, ילדים עושים את זה בשניות. היום פחות כי כבר מצפים מהם פחות, ומכינים אותם ומתארגנים לקשיים שלהם – ואיזה קשיים יהיו, אבל ילדים מתקבלים במהירות בחברה חדשה ומתרגלים וזהו. ילדים הרבה יותר גמישים.
יכול להיות שלילד יהיה קשה ויכול להיות שיהיה לו קל. אם מה שמזמנים לו החיים זה שיהיה קל , אז שיהיה קל, ואם מה שמזמנים לו החיים זה שיהיה קשה – אז שיהיה קשה. העיקר – לא לארגן לו חיים מלאכותיים. צריך להכין אותו לחיות בעולם הזה עם הדברים הקלים שבו ועם הדברים הקשים שבו. אני לא אגיד לשום הורה מיליונר – תיתן לילדים שלך ללכת יחפים, או לאכול פת לחם. אבל לילד עני אני אומר שהוא יכול להתמודד עם החיים שישלו! אני לא מדברת על לחשל ילדים אלא רק לתת להם להתמודד עם מה שהחיים מזמנים להם.
* זאת אומרת שכל ילד יכול להסתדר עם כל מורה?
* כל ילד יכול להסתדר עם החיים שלו. אני לא אומרת שצריך לחשל את הילדים כמו בספרטה. , אבל לסמוך על הילד שעם מה שהחיים מזמנים לו, הוא יוכל להסתדר. אנחנו לא סומכים עליו שיסתדר עם שום דבר חוץ ממה שהחלטנו שאיתו הוא יכול להסתדר. הוא יפגוש בעולם המון אנשים, ילדים טובים ופחות טובים, מורה רכה ומורה קשה. ואחר כך הוא יגדל ויפגוש עוד מעגלים של עוד אנשים, לא נוכל לשמור ולהגן עליו וגם לא צריך.
תארי לך שכל אמא תבוא ותצהיר – הילד שלי צריך מורה כזאת והילד שלי צריך מורה כזאת, ועל בית הספר יהיה לספק לכל ילד מורה שמתאים בדיוק לילד. מאיפה באה בכלל המחשבה הזאת? ברור לגמרי שהילד צריך להתאים את עצמו לעולם ולא העולם צריך להתאים את עצמו לילד. ואחד ממייצגי העולם זאת מורה. התפקיד שלנו כהורים להכשיר את הילד להסתדר בעולם ולהשתלב בו ולא ליצור עולם דמיוני מלאכותי שיתאים את עצמו לילד. כמה עולמות ניצור? כמספר הילדים?
* אבל המעבר ממסגרת אחת לאחרת הוא קשה, גם כי מצפים ממנו לעשות דברים שעד עכשיו הוא לא עשה.
* הנקודה היא שלא מצפים ממנו כי חושבים שקשה לו. אם לא היו חושבים שקשה לו וגם לא היו מתייחסים לקושי כאל דבר כל-כך נורא אלא סומכים עליו שאם יהיה לו קשה, הוא יתגבר על הקושי, אז באמת היו מצפים ממנו. בחיים שלנו לא קשה לפעמים?!? יש כל מיני קשיים וצריך להתגבר עליהם. אם לא יתנו לו מהתחלה להתמודד עם ה'קושיון' הקטן הזה, אז איך הוא יתמודד עם קשיים אמיתיים?!? רוצים למנוע מילד כל קושי אבל זה לא החיים האמיתיים זה חיים מלאכותיים. ובחיים יש קשיים. קושי גם מצמיח!
* מה את יכולה להגיד לאמא שמספרת לך שהבן שלה הוא יותר איטי והיא מאוד חוששת שבתוך מסגרת של כיתה הוא לא יסתדר?
* קודם כל אני לא יודעת מה זה איטי. איטי זאת צורת התנהגות מסוימת, וכל צורת התנהגות ניתנת לשינוי. אבל נניח שלא, אז הוא יצטרך להתאמץ קצת יותר מילד אחר. יש כיתה, יש מורה, יש דרישות והילד צריך להצטרף. המורה היא המובילה של הכיתה וכל הילדים צריכים להצטרף אליה. אם ילד אחד רץ יותר מהר ואחד רץ יותר לאט, אז הוא יצטרך יותר להתאמץ כדי להגיע אל המורה. אבל השיטה שהמורה צריכה להגיע אל כל ילד כדי לחסוך לו את המאמץ היא שיטה שלא מקדמת את הילדים, היא משאירה אותם במקום שלהם, היא לא מלמדת אותם לשתף פעולה. הילד יישאר איפה שהוא נמצא ויבואו אליו כבר, יסדרו לו את העניינים, ידאגו לו… לא נדרש ממנו כלום.
השאלה, מה יותר מצמיח את הילד? האם כשהוא צריך קצת להתאמץ ולעלות על קצות האצבעות או כשהוא יישאר כל הזמן למטה ויתכופפו אליו? ניקח את העניין הציורי, עם קצות האצבעות. מה יותר מגדיל – כשאתה נמצא למטה ועולה על קצות האצבעות ומתאמץ או שאתה נשאר למטה וכולם מתכופפים אליך? לאן תגיע?!? הדרישה מהילד, הציפייה ממנו, כרוכה באמון! לדעת שהילד הוא לא עלוב והמסכן כמו שהיום חושבים על ילדים. אני מסתכלת על ההיסטוריה, הילדים עשו דברים מדהימים אפילו יותר ממבוגרים. נסתכל על תרבויות פרימיטיביות נראה מה הילדים מסוגלים לעשות. רק בתרבות שלנו הילד הוא הדבר שהכי לא יכול, הכי חלש.
* אז לפי מה שאת אומרת, אם בעצם הציפיות של ההורים ושל המחנכים הן הגורם המוציא מהכח אל הפועל, אז בעצם הכל תלוי בהורים ובמורים? הם בעצם אשמים כי הם לא מצפים מהילדים?
* דיברתי על ציפיות אבל לא אמרתי שיש אשמה. אמרתי בואו נחשוב מה אנחנו יכולים לעשות. אני לא מאשימה אותם. אף הורה לא עושה את זה בגלל שהוא לא טוב או לא רוצה את טובת הילד. ברור שזה מתוך דאגה לילד ומתוך רצון להיטיב עם הילד. לכן המילה אשמה לא שייכת פה בכלל.
* אבל מה שמוזר מאוד בכל מה שאת אומרת זה, שכל הורה וכל איש חינוך יגיד שהוא מצפה מהילדים ללמוד ולהצליח.
* לא, הוא בכלל לא מצפה. זה נכון שהוא מאוד רוצה שהם יצליחו. אבל ברגע שחושבים שמישהו לא יכול אז לא באמת מצפים ממנו. לא חושבים שזה באמת יקרה. נורא רוצים שזה יקרה אבל הציפייה, הצְפייה לעתיד היא שזה לא יהיה. זה משהו שלא מודע, אם ישאלו את ההורה הוא יגיד שבטח שהוא מצפה שהילד יהיה הכי. אבל איך הוא מתייחס אליו? לא בהתאם. זאת אומרת, הציפייה היא באמת למן משהו חלש, רופס, לא פורץ, לא עולה, לא מתקדם.
הגדילה לעשות התרבות הטיפולית שאומרת שהורים צריכים לעשות עם הילדים שלהם "שעת רצפה". אני חושבת שאין דבר יותר ציורי מזה. לשבת עם הילדים על הרצפה, כי צריך לחשוב על הילד. אם תשבו איתו על הרצפה, תשאירו אותו בגובה רצפה. זה אמנם כיף לשבת עם הילדים על הרצפה, אבל אי אפשר להפוך את זה לצורך של הילדים וחובה של ההורים. במקום שההורים ירדו למטה, המבט של הילד צריך להיות נשוא כלפי מעלה – לשם מתקדמים. לשם צריך לשאוף. לעומת זאת, ב"שעת רצפה", הוא לא צריך אף פעם להתאמץ ולהרים את הראש. גובה דשא, גובה רצפה, זה יישאר תמיד הגובה שלו. באופן מטאפורי, זה מראה עד לאן הגענו.
* מהדברים שלך משתמע שהאחריות ללמוד צריכה לעבור לילדים, אבל הרי הלמידה בבית-הספר דורשת מיומנויות ויכולות שלא תמיד יש להם אותן.
* המחשבה שילד לא רוצה ללמוד, לא יכול ללמוד או לא ייקח אחריות על הלמידה שלו, היא מחשבה מגוחכת. כי כשילד נולד, המילה ידיעה לא קשורה אליו, זה אפס ידיעות בכל תחום. מה הילד הזה לומד מגיל אפס עד גיל שש שהוא נכנס לבית הספר? אני לא חושבת שכל החיים אולי הוא יצליח ללמוד כל כך הרבה. ובאחריות מי הייתה הלמידה שלו? באחריותו שלו. כי לא ידעו שקוראים לזה ללמוד, זה לא נחשב ללמוד. זה שהוא למד את כל החיים, איך הם נראים ומה המשמעות של כל דבר בעולם. אחר כך כשמראים לו מה זה א' אומרים זה קשה כי הוא לא למד אבל הוא למד צורות של כל כך הרבה דברים אבל בגלל שזה שייך לתחום ה"למידה" בבית הספר, זה יהיה לו קשה, את זה הוא לא יוכל לתפוס?!? מה ההבדל כשהוא ראה תמונה של ג'ירפה והוא בגיל 3 ידע להגיד ג'ירפה, פרה לבין האות א' שזו גם צורה? אבל זה משהו אחר אז עכשיו הלמידה כבר עברה מאחריותו לאחריות המבוגרים…
לילד הרי יש סקרנות כל כך גדולה, הוא בטבעו לומד ולכן גם את הדברים המופשטים כמו אותיות הוא ראה ונתקל בהם, הוא מכיר אותם. משום מה למדו אותנו שזה אגף אחר במוח ועכשיו זה רציני, זה לא של הילד. ואז קורה האבסורד שההורים זורקים על המורים, והמורים זורקים על ההורים, רק שלא עולה על דעתו של אף אחד להפנות את זה לילד.
* לסיכום, מה את מציעה לי כאמא, אם אני בכל-זאת חוששת?
* אני מציעה לך לא לחשוש. את יכולה לסמוך על הילד שלך ולדעת שאת עד היום לא ראית אפס קצהו של הכוחות והיכולות שיש לילד שלך. ובית הספר זו הזדמנות מצוינת להוציא את הכוחות שלו מהכח אל הפועל. הוא לא צריך להשאר תחת המטרייה שלך, לא תחת הגנתך. כשמלמדים ילד לשחות לא לוקחים אותו על הגב אלא מראים לו את התנועות והוא אמור להתמודד להתנסות ולהרגיש את התחושה של הציפה בכוחות עצמו.היום יש הורים ששוחים והילד שוחה להם על הגב כמו משהו נלווה. אני מציעה – זאת ההזדמנות של הילד להוציא את הכוחות שלו אל הפועל. להשאיר אותו ולדאוג שיישאר כמו שהוא עכשיו זה לא לתת לו את ההזדמנות שלו לגדול, להתפתח, לצמוח.
