הורוּת מהוססת

בניגוד לסבתא שלנו, אנחנו מאוד מעורערות בהורות שלנו. משום מה, אנחנו כמעט אף פעם לא בטוחים שאנחנו פועלים נכון עם הילדים ושהם לא ייצאו מאיתנו בטראומות ונזקים… מאיפה זה הגיע? איזה דינמיקה מייצר ההיסוס-ספק-עמלק הזה? ו….מה עושים???

"בשבועות האחרונים", סיפרה משתתפת בחוג, "אני מתכננת את מסיבת בת המצווה הקרבה ובאה של בתי, יעל (שם בדוי)"

"ויכוחים כאלה ואחרים על אופי המסיבה ופרטיה מתנהלים בביתנו אחת לכמה ימים. היא רוצה תסרוקת אצל ספרית, כמו שכל החברות עושות לאירוע משפחתי. שמלת ערב יוקרתית ומנצנצת "שנוזלת עד הרצפה", וכמובן – מצגת! "אם אין מצגת", היא הגיעה לכדי איום, "אני לא באה!"

ומה קורה אצלי? היסוס אחד גדול…

מצד אחד, יש לי הרבה סיבות טובות למה לא רצוי שתהיי מלכה, גם לא ליום אחד. מה עם ההסתפקות במועט והנתינה? הרי זאת הבת-מצווה שלה, היום שבו היא אמורה לקבל על עצמה עול תורה ומצוות, כזכור. אבל מן הצד השני יושב לו על הכתף שלי גמד הספק ולוחש לי ש"באמת כולם עושים, אז למה את כזאת צדיקה?!", ו"זאת הבת מצווה שלה, אז תני לה מרחב אישי", ו"מה זה כל כך משמעותי אם היא תהיי קצת מלכה? זה או "זה מאוד ישמח אותה, אז אל תהיי קשה…"

–

"באותם ימים", המשיכה וסיפרה, "התגלגלה לידי הזכות להיות בקשר עם בתו של אחד האדמו"רים של חצר חסידית אחת, והוזמנתי לחתונה של הבן שלה.

כשהגעתי לאולם החתונות גיליתי להפתעתי חברה סגורה שכבר כמעט לא רואים. שמורת טבע של ממש. ההשפעות החברתיות-מערביות כמעט שלא היו שם, וקודים פנימיים, שונים מהמוכר לנו, אפיינו את המתרחש.

לחתונה המדוברת נסעתי במקרה (או שלא) עם שתי בנותיי הגדולות, מה שהתגלה בדיעבד כצעד נכון לכל הדעות. פגשנו בחתונה הזאת עולם הולך ונעלם.

לא הייתה שם, להפתעתנו, אף תסרוקות מבריקה, נוצצת, משומנת, מבוקבקת או מסולסלת. אפילו אחותו של החתן הסתפקה ב…צמה! אף ילדה לא התגנדרה בשמלת מלמלה קצפתית או מנצנצת. האולם היה פשוט וכל משתתפי החתונה היו צנועים בתכלית הצניעות, אם כי מכובדים ולבושים בטוב טעם.

כששאלתי את בעלת השמחה על החליפה היפה והמכובדת שלה, היא סיפרה לי שזו חליפה שהיא לובשת כבר שבע עשרה שנה, לא פחות ולא יותר!

בנותיי, יש לציין, היו מאושרות, ובדרך חזרה, כשהן המומות מהצניעות והמתיקות, סיפרו לי בהתפעלות מה שלא שמתי לב בעצמי – שהכלה בעצמה לא הייתה כלל מאופרת…

יצאתי משם והבנתי שהקדוש ברוך הוא באהבתו סידר לי שיעור בסמכות הורית. פתאום כל נושא הבת-מצווה על פרטיה היה ברור וחד.

לפתע התחוור לי שאין לי ספק", סיפרה, "ולו הקטן ביותר, מה הכי מתאים להשקפת עולמי. אחרי חודשי בלבול והיסוס נזכרתי במה ששכחתי. השבתי אל הלב כיצד הייתי רוצה לראות את בת המצווה: הכי פשוטה, צנועה וביתית, בלי יומרות או צלצולים. ככה סתם, חגיגה פשוטה ונעימה.

חזרתי הביתה באוטובוס וגם חזרתי הביתה בלבי. רגועה, בטוחה ומחויכת.

אתם מנחשים מה קרה במקביל עם הוויכוחים והאיומים סביב אירועי הבת מצווה המתוכננים?

בבוקר שלמחרת פנתה אליי יעל, בלי שאמרתי כלום, והציעה בנועם ובענווה אופציית תסרוקת חלופית. "אימא, אז אולי השכנה מלמעלה תעשה לי איזו תסרוקת נחמדה?". כן, הנהנתי בהסכמה. למה לא?

והמצגת? מבחינתי, איזה שחרור גואל, זו כבר לא הייתה אופציה והנושא לא עלה שנית.

באותו שבוע, פנתה אליי חברה וביקשה ממני להדפיס תכנית לבת המצווה של בתה (תעדכנו אותי אם זה סעיף בשולחן ערוך שחייבים להכין תכנית), כשראיתי את התכנית המושקעת לרגע נחמץ לבי. היא כזאת אימא משקיענית וחמה (בניגוד אליי…). אבל אז חזר לו הגמד הטוב לשבת על הכתף הימנית ולחש לי שייתכן שבשביל האימא הזאת זה טוב ונעים אבל לא בשבילי, וזה בסדר! הקדוש ברוך הוא בחר בי להיות אימא של יעל ולא בחברה שלי!

אחר הצהריים קראתי לביתי ומסרתי לה שנים עשר כרטיסים. "בכרטיסים האלה", הסברתי, "את אמורה למלא, בזמן שנשאר לך עד הבת-מצווה, שתים עשרה מצוות שבהן היית רוצה להתחזק". היה ברור לי כשמש שבבת המצווה יעל צריכה להיות בצד הנותן ולא בצד המקבל. אם קודם חששתי שכשהיא לא תהיה "מלכה ליום אחד" כמו כולם היא תהיי מסכנה או בחסר, היום אני בטוחה שמלך הוא מי שנותן ולא מי שמקבל כל העת.

כמה שקט ושמחה הכניסה איתה התובנה החדשה והבטוחה הזאת. אני האימא ואני מתווה את הדרך שטובה בעיניי. איך אנחנו מצליחות להתבלבל בכל פעם מחדש בדבר הפשוט והטבעי הזה?

* אין בדברים הצעה לאופי חגיגת בת-מצווה, וכל הורה יעשה כפי הבנתו. הסיפור מובא כדוגמה בלבד, כדי להסביר את הערעור בסמכות ההורית.

אימהוּת מהוססת

"בעצם, אם היו שואלים אותי לכתחילה", סיפרה אותה אמא, "איזו בת-מצווה הייתי רוצה לבת שלי, לא היה לי שום היסוס. היה לי ברור שאני רוצה בת-מצווה בלי שום צליל או גוון של חומרניות או נצנוץ. היה ברור לי שאני קונה לה את המתנה הכי צנועה שיכולה להיות, ובעיקר – חושבת על כל זה כזמן של קבלת עול ושל אחריות והסתפקות במועט.

אז למה הייתי כל כך לא בטוחה בעצמי? למה אנחנו מהוססות כאימהות? למה אנחנו סבורות שצריך לחשוב הרבה על חינוך הילדים? להתייעץ ולשאול על כל דבר קטן? מדוע הדברים לא ברורים לנו?

התשובה הברורה היא הספק העמלקי שחדר אלינו הביתה. אנחנו, בניגוד לסבתות שלנו שהיו בטוחות בעצמן, מעורערות מאוד בסמכות שלנו. כאימא, אני מרגישה מובלת ולא מובילה, מגיבה ולא פועלת, מסתכלת אחורה ולא הולכת קדימה.

מאיפה בא הערעור הזה?

הערעור בסמכות ההורית הגיע אלינו מהשפעתה של תפיסה אופנתית של עשרות השנים האחרונות. בחברה המערבית של היום, מהרגע שנולד לנו ילד אנחנו מפסיקים לחשוב עם העיניים קדימה ומתחילים בחשיבה מעגלית שבה הילד ממוקם במרכז.

אם פעם ההוראה בבתי היולדות הייתה הנקה כל שלוש שעות וגידול הילד בלול עץ עד גיל שנתיים, ההוראה המודרנית היא הנקה לפי דרישה, מובייל מפתח, מוזיקה קלאסית וג'ימבורי תינוקות.

אם פעם ילד צייר קלאס על המדרכה עם החברים בשכונה, קפץ בגומי שמצא בקופסת התפירה ושיחק חמש מקלות או מחבואים, היום אנחנו צריכים לשבת איתו ולתווך לו במבחר משחקים דידקטיים, צעצועים וחוברות שיודעי דבר יסבירו שהם הכרחיים לפיתוח החשיבה, המוטוריקה והיכולת הרגשית והחברתית.

אם פעם ילד בר-מצווה היה גבר לכל דבר, היום גיל שלוש עשרה נדמה לנו כמו טעות דפוס בספרי ההלכה. איך יכול להיות שהתינוק הזה מסוגל לקבל על עצמו עול תורה ומצוות? נדמה לי שאני חייבת לקום מוקדם כדי להכין לו סנדוויץ' לישיבה, שלא לדבר על גיהוץ החולצה…

בגישה זו הילד נתפס כקטן, חלש ושברירי, ולכן אנחנו כהורים חייבים לעמוד ברשימה ארוכה של תנאים (שבאופן אבסורדי גם סותרים זה את זה) כדי לגדל אותו כיאות:

• אומרים לי: "אל תעבדי, הילדים צריכים אימא", אבל מצד שני: "צאי לעבוד, הילדים עושים ממך סמרטוט".
• מזהירים אותי ש"אל תקפידי כל כך מבחינה דתית, ככה ילדים נושרים…", אבל שימי לב, "אם תהיי פשרנית, הילדים יתדרדרו".
• כולם יודעים לומר לי: "תפסיקי להיות חולת ניקיון, שהילדים לא יגדלו בלחץ", אבל מן הצד השני: "תהיי קצת יותר נקייה. ילדים זקוקים לבית נקי כדי לגדול בריא".
• אומרים לי: "תני לו מרחב, כדי שיפתח עצמאות", אבל אל תגזימי, "תהיי שם יותר בשבילו…"
• מתרים בי: "תציבי לו גבולות ברורים", אבל חוזרים ומסבירים: "תהיי חברה שלו".
• קובעים: "תקני להם, שלא ירגישו חסך נפשי", אבל חוזרים ואומרים: "אל תפנקי!"

ריבוי השיטות והתאוריות הביא אותנו, ההורים, לעקירת המצפן הטבעי שלנו ולניסיון בלתי פוסק לעמוד ברף הדרישות הדמיוני הזה. רובנו הגדול מבולבלות ומהוססות כאימהות, מה שהשיג תוצאה הפוכה מהמקווה.

כשאנחנו מעורערות בביטחון בסמכות ההורית שלנו – הילדים מרגישים את זה היטב, אפילו שזה רק במחשבה שלנו, ושם מתחילות הבעיות. כי כשאין בשטח מנהיג אמיתי, מיד מתרחשת הפיכה.

לכי קדימה!

אם נעמעם את הווליום של ריבוי התאוריות והקולות, ונצעד קדימה עם אורחות חיינו ועם הדרך שבה אנחנו מאמינות בחינוך הילדים, הדברים יזרמו בפשטות.

כשאני אלך קדימה, בטוחה ורגועה באורח חיי ובדרך החינוך שלי, לא ייווצרו שום חיכוכים והילד ילך אחריי בטבעיות וברוגע.

–

לפני כחצי שנה התקשרה אליי חברה. היא הייתה מבולבלת מאוד מתכנון בר המצווה לבנה הבכור. הבחור רצה אולם ותקליטן "כמו כולם", ואילו היא ובעלה העדיפו בר מצווה ביתית, משפחתית וקטנה.

"איזו בר מצווה את רוצה?" שאלתי אותה.

"את לא יודעת מה שהוא עשה לנו בחודש האחרון, ממש מלחמה…"

"אבל שאלתי איזו בר מצווה את היית רוצה", לא ויתרתי.

"אבל, כולם אומרים לי שאם לא אחגוג לו בר מצווה כמו שהוא רוצה, אחר כך יהיו לו זיכרונות לא טובים. התייעצתי עם חברות והן אמרו לי שלא טוב שהוא יהיה שונה…"

"אז למה את מתלבטת?" שאלתי, "לכאורה קיבלת את כל התשובות…"

"כי אני בכל זאת לא שלמה עם בר-מצווה כזאת".

"או, עכשיו כשהתמונה ברורה לך, אפשר להתחיל לדבר. הבחור שלך, שבטבעו שואף ללכת אחרייך, כי ככה השם ברא אותו, חסר מנוחה כי התהפכו יוצרות בראשית והוא כרגע המוביל. התגובה של הילד היא בסך הכול שיקוף של ההיסוס שלך. ברגע שתלכי קדימה עם מה שהכי נכון לאורח חייך – הילד יצטרף. כשתחליטי עם עצמך, בשלמות, איזו בר-מצווה את רוצה לחגוג – תוכלי גם לשתף אותו".

אחרי כשבוע מתקשרת אותה חברה בהתלהבות ומספרת שבארוחת הערב החליטו היא ובעלה, אחרי שדיברו ביניהם, לבשר לבחור שבר-המצווה תיערך… בבית!

איך הוא הגיב? (להזכירכם – אחרי חודש של קרבות איתנים!) "אתם יודעים מה, נראה לי שזה דווקא יהיה נחמד", אמר ופנה לעיסוקיו.

_________________________________________

דקלה יוספסברג היא מנחת הורים ויועצת זוגית בגישת שפר 054-8476165 diklajo@gmail.com