ביום חמישי בבוקר יצאתי לפגישות ולסידורים, ולשמחתי, עד השעה עשר כבר סיימתי הכל. החלטתי לשבת על ספסל סמוך לבית קפה בשד' רוטשילד בתל אביב, לסיים את המאמר שאני אמור לשלוח עד יום א׳.
בעודי יושב על הספסל בשדרה, פנה אלי אחד מיושבי בית הקפה, שכנראה הבחין שאני חסר אמה וכף יד שמאל, והעביר לי את מוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות. "נראה לי שזה יעניין אותך", אמר. הכתבה נקראה, ״נלחם ביד אחת״. קראתי אותה בשקיקה. נכתב שם על הילד דרור )שם בדוי(, שמקרהו, יחד עם עוד ארבעה ילדים בעלי מומים מולדים של היעדר גפיים, עתיד להגיע לדיון עקרוני בבית המשפט העליון בהרכב מורחב של שבעה שופטים. על הפרק עלתה הסוגיה העקרונית, האם מקרה של חוסר של האמה ו/ או כף יד, נחשב להולדה בעוולה, שמשמעותה הולדת ילד בעל מום, שטוב מותו מחייו. ואם לחדד את השאלה, סביר שבית המשפט יידרש לשאלה, איפה עובר קו הגבול של הולדה בעוולה, ואת מי בית המשפט רואה נושא באחריות לתוצאות בדיקות ההריון בישראל. נאמר שם כי כאשר תיק בעל חשיבות עקרונית מגיע לבית משפט העליון, ארגונים שונים יכולים להצטרף אליו במעמד של״ידידי בית המשפט״, כדי להיות מעורבים בדיונים ולהביע את עמדתם.
מאחר וכאמור, גם אני נולדתי חסר אמה וכף יד שמאל, אני מבקש להצטרף לדיון מעל דפים אלו, כידידו של הילד, עם פז"ם רב יותר בחיים כבעל יד אחת בלבד. אינני בא לשפוט את ההורים, אלא לספר להם ולשופטים איך יכולים להיראות החיים ממרומי גיל ה 50 של ילד שנולד בדיוק עם אותו מום כמו של דרור. בשורה התחתונה, רציתי לבשר שהחיים יפים. אין ספק שלאחר שקראתי את סיפור המקרה, שמחתי שהגניקולוגים של מכבי התרשלו לטובה. במיוחד לאחר שקראתי שהוריו של דרור, במידה והייתה מתאפשרת להם זכות הבחירה, לדבריהם, היו בוחרים לבצע הפלה. בתביעתם הם זועקים על כך שנשללה מידיהם הבחירה החופשית.
מארק טווין נהג לומר, שמה שמסבך אותנו בחיים הוא לא מה שאנחנו לא יודעים, אלא מה שאנו מניחים שאנו יודעים בבטחה, אבל למעשה הוא אינו נכון. זכות הבחירה נשענת על מרחב הנחות היסוד שלנו על המציאות. מניסיוני, המרחב הזה הוא צר כמו ספקטרום גלי האור הנראים של האדם. מגבלות חושיו אינן מאפשרות לו לראות טווחי גלי אור גם מחוץ לטווח, אך זה לא אומר שהם לא קיימים.
נולדתי חסר אמה וכף יד שמאל, ב1771 בבית יולדות הקריה בתל אביב. אז לא היה אולטראסאונד, ולא היתה להורים שלי זכות בחירה וגם לא את מי להאשים, אולי מלבד את עצמם. גם אותי שלחו לביתן 97 בתל השומר לשיקום בידי צוות רב מקצועי הכולל מרפאה בעיסוק, פסיכולוגית, עו"ס ורופאים. תקופה ארוכה הייתי מכין עם הפרוטזה שהתאימו לי, סלטים קצוצים דק דק, כל כך דק עד שאת החלקים ניתן היה לראות רק במיקרוסקופ אלקטרוני. בנוסף, כדי לפתח מיומנויות מוטוריות מורכבות, הכנתי כל כך הרבה מעמדים לעציצים לבקשת המרפאה בעיסוק, עד שאמא שלי ייסדה ג׳ונגל צמחים במרפסת. בכל מקרה, היו לי יחסים מורכבים עם הפרוטזה. לא הבנתי למה אני צריך את הדבר המעצבן הזה, עד שהגעתי לגן הילדים. הבנתי שיותר מאשר אני צריך את הפרוטזה עבור עצמי, אני צריך אותה כדי להרגיע את הסובבים אותי, שמתקשים לשאת שרוול ריק מתעופף אצל ילד קטן, חמוד ומעצבן כמוני. בכל מקרה, מהר מאוד גיליתי את היתרונות של פרוטזות כמו של קפטן הוק, בעיקר במלחמות מול הגן השכן, בהן הייתי אני הנשק האסטרטגי. בכל פעם שהייתי שולף את הפרוטזה במהלך קרב מול הגן הנגדי, היו ילדי אותו גן נבהלים ובורחים. מהר מאוד זכיתי למקום של מצביא בקרב ילדי הגן שלי. כפי שאתם רואים, בסופו של דבר קיבלתי דווקא דימוי עצמי גרנדיוזי כתוצאה מהאין יד.
לא היה פשוט עם השנים בגן, אבל אמא שלי הייתה מודל לחיקוי ולהשראה עבורי. היא באה לגן והסבירה לילדים על היד שלי ועל הפרוטזה. באמצעות פתיחות, כנות ונגיעה רגשית היא הצליחה לאפשר לי גישה לליבותיהם של הילדים, ולהמיר את החרדה מהיד, מהשונות ומהזרות, למשהו הרבה פחות מאיים. ממנה למדתי להתעמת עם הקושי. היא מעולם לא וויתרה לי למשל על קשירת שרוכי הנעליים, ומעולם לא עשתה במקומי. היה ברור שאני זה שצריך להתמודד ולעשות, וברור היה גם שהיא מאמינה שאני יכול לעשות זאת. אמונה בלתי מעורערת זו שלה בי עברה אליי, והיא זו שנתנה לי את הכוחות לכל האתגרים שהייתי עתיד להתמודד איתם בהמשך חיי. היא ואבא שלי.
לא אשכח איך בשנת 1771, אחרי שראיתי את הסרט "יום רביעי הגדול" והתלהבתי, במרכז המפעל שלו לייצור מכונות לחיתוך אלומיניום, החליט אבא שלי לבנות לי בעצמו גלשן. הוא פינה לעצמו את הזמן באמצע יום העבודה העמוס, ומשח שכבות של פוליאסטר על פוליאתילן מוקצף, כדי שאוכל לצאת אל הים עם משהו שהוא עצמו בנה לי במו ידיו. בתוך כל הברזלים השחורים והכסופים של המפעל, בלט הגלשן שעיצב לי אבי בצבעים שאהבתי, ירוק עם ברק אדום במרכז. עם הגלשן הזה יצאתי לראשונה אל הים ולמדתי להתמודד עם הגלים ולגלוש, מה שהפך לאהבה גדולה ומקור לאושר גדול.
בגיל עשר עמדתי מול ועדה ברשותו של פרופ׳ שטיינבך ז״ל, מנהל המחלקה, ודנה ארזי מרגלית הפסיכולוגית. הסברתי להם מדוע החלטתי להפסיק ללכת עם פרוטזה. אמרתי להם שנמאס לי להרגיע את תחושת השלמות של האחרים ע״י לבישת הפרוטזה. רציתי אוויר, כי אנחנו חיים בארץ חמה. כיף ללכת מאוורר. פרופ' שטיינבך היה מוטרד מחוסר איזון שרירי הגב שלי. אני לא, רציתי לדאוג לעצמי בדרך שנראתה לי נכונה. קיבלתי את עצמי כפי שאני. מעולם לא ויתרתי על משהו שרציתי לעשות בגלל החשש שהיד החסרה תפריע לי. האפשרות הזאת כלל לא עלתה על דעתי.
מצוייד באמונה זו התנדבתי במשך שנים במד"א כחובש וכנהג אמבולנס, לאחר מכן התנדבתי לצבא ושירתתי כמדריך חובשים, ובמילואים התנדבתי והתקבלתי לשרת ביחידת החילוץ 997 כחובש קרבי מוטס. טיילתי סביב העולם וגלשתי על הגלים הגבוהים ביותר, התקבלתי ללימודי רפואה למדתי שנתיים, לא סיימתי, הייתי סגן אלוף העולם בשייט לאנשים עם מוגבלויות, אח"כ בחרתי ללמוד לתואר שני ולסיים התמחות בטיפול זוגי ומשפחתי,
מצאתי אהבה, הקמתי בית והבאתי שני ילדים לעולם: שקד ויהלי. נפלה בחלקי הזכות הגדולה ביותר הקיימת, להציל חיי אדם, כאשר ביצעתי החייאה בשתי ידיים, היד הגדולה והקטנה כאחת, כאשר שכנה מהבניין הסמוך רצה אליי שאציל את אביה שחטף התקף לב. כל זאת אני מספר כדי לומר לאותם הורים: אין כל הולדה בעוולה בכך שאתה מגיע לעולם נטול גפה. הכל תלוי בנקודת המבט שאתה מאמץ על מצבך. החוסר אינו טמון באיבר החסר, הוא טמון בעיני המתבונן.
לכל איש יש אין שנתנו לו אביו ואימו השאלה שאני מבקש לשאול היא מה אנו וההורים רואים, שמעלה ומציף בנו את התחושות הללו. ניתן לדמות את מצב ההורים כאילו הגיעו לבקו"ם, והובטח להם שבקיטבג של ילדם יש הכל, והסיכוי שמשהו חסר שם הוא אפסי. אולם בעוד הילד מתגייס להתמודד עם מלחמות החיים, הם מגלים שבקיטבג של בנם חסר פריט חיוני. הם מנסים בכל מיני דרכים להשלים את החסר, אולם למגינת ליבם את הנעשה אין להשיב. בעוד החיים ממשיכים, הם עסוקים במי מהמומחים האשם ומי לא זיהה את החסר. הם עותרים לבתי המשפט על מנת לזכות בתביעה מול המומחים הרשלנים. ובינתיים הם אינם ערים לכך שהם חיים בסיוט שהם עצמם יצרו. הם לא מודעים למבנה הנחות היסוד שיש להם על המציאות, המגביל את תפיסתם למימד הצר ביותר שלה. מישהו צריך להעיר אותם מהסיוט ולומר להם, היי, העניין הוא לא מה קרה, אלא מה הגישה שלכם ביחס לזה, איך אתם בוחרים את ציפיותיכם ואכזבותיכם. כאשר הייתי צעיר, זה נכון, הפריעו לי מאוד המבטים שנעצו בי האחרים. יחד עם זאת, כאשר גדלתי והתבגרתי, הבנתי שזה מתוך סקרנות. זה לא היה דבר קל, אך הדבר המשמעותי היה ללמוד איך להתייחס לזה. למדתי שקושי הוא קושי, אצל אחד הוא מתבטא בחוסר יד, ואצל האחר בעיוורון. אצל האחד בחוסר באנזים, ואצל האחר בחוסר בסרוטונין שמביא לדיכאון. להפתעתי, דווקא האין יד הפך במובן מסויים לדבר בעל תרומה משמעותית להתפתחות הרגשית והיצירתית שלי.
דווקא מתוך ההזדמנות לראות את המציאות בפרספקטיבה חדשה, לפתוח מרחב חדש ומשמעותי דרך ההתמודדות עם הנכות, גיליתי דברים מדהימים על התפיסה והחוויה של האחרים את החיים ואת המוגבלות. גיליתי שהמוגבלות נמצאת בראש, ושהכל תלוי באופן שבו אתה מתייחס לדברים. אם את המציאות של אין מסויים אין אפשרות לשנות, מה שחשוב הוא הגישה שלנו למציאות, ואותה כן ניתן לשנות. לכל אחד יש את האין יד שלו. יש כאלה שאצלם החוסר נראה וכאלה שאצלם הוא פנימי, לא נראה כלפי חוץ, כמו התמודדות עם נכות קשה בהרבה, בדמותה של מחלת נפש, למשל, או דיכאון מג׳ורי. יש כאלה שהנכות שלהם היא צלקות כתוצאה מחיים במשפחה שבה ההורים התגרשו, או שמישהו מבני המשפחה התאבד או נהרג בפעילות מבצעית. באשר לשאלה האם הילד דרור יוכל לחיות חיים מלאי משמעות, אפשר להביא את דבריו של ויקטור פרנקל, אבי תורת הלוגותרפיה, שאמר כי הזעקה הבלתי נשמעת למשמעות היא הדבר המשמעותי.
לא כובד המשא ממוטט את האדם, אמר פרנקל, אלא האופן שבו הוא נושא אותו. יצירת המשמעות נמצאת בראש סדר העדיפויות, והמטרה המרכזית היא להתעלות על המצב ועל התנאים וליצור מציאות חדשה, טובה יותר. הרי לשם כך נוצרנו בני אדם, בעלי יצירתיות, מעוף ודימיון. כן, ייתכן שבנות מסויימות ידחו את דרור בגלל נכותו, וגם מקומות עבודה מסויימים יסרבו לקבלו, אבל האם אין זה מזל שדווקא אלה לא יקבלו אותו? זה יגן עליו מפני קשרים עם אנשים בעלי דעות קדומות וחשוכות. יהיו גם אחרים, נטולי דיעה קדומה, שיוכלו לראותו נכוחה, כמו שהוא, עם כל מה שהוא מסוגל לתת. ואולי יתמזל מזלם של אחרים, והמפגש עם דרור יסייע להם לפקוח את עיניהם ולגלות עולם חדש. אדם שמחזיק בדעה קדומה ולא התגבר עליה, כמוהו כאדם נכה, עיוור, שיש לסייע לו לפקוח את עיניו. מה שנדרש הוא שינוי עמדות חברתי על מנת לקבל את השונות, ולא נסיון למחוק ולהשמיד כל אפשרות של שונות באמצעות הפלות. הדבר שמנסים להפיל, והוא הבלתי נסבל להורים ולחברה, הוא לא האין יד, אלא הקושי המובן לקבל את המציאות עם אי הוודאות שלה, השאלות המרכזיות באשר להתמודדות הילד עם העתיד, עם ציפיות הוריו ביחס למה שהם רואים כחיים אידיאליים. מי אמר שיש רק דרך אחת לצלוח בה את החיים? אולי הדרכים האחרות, הפחות מוכרות, שיש לכבשן מחדש, הן אלו העשויות להרחיב את דרך המלך.
מוזמנים לקרוא וקבל מידע נוסף אודות:
