עברתי חוג הורים ששינה את חיי. באחד הסיפורים רציתי לשתף אתכם. בני באותה התקופה היה בן שלוש.כשהתחילה לו פריחה ביד.
יום אחד הבחנתי במספר נקודות אדומות על ידיו. בתחילה חשבתי אותן לעקיצות, לא התייחסתי במיוחד ועברתי לסדר היום. אבל הנקודות הלכו והתרבו, הלכו והתפשטו, והפכו בהדרגה לפצעים מוגלתיים ומגרדים.
הילד גירד וגירד, היה באי שקט מתמיד ביום ובלילה, לא יכולתי שלא להתייחס.
רופאת עור מומחית שאליה הופניתי, הודיעה לי חגיגית כי הבן שלי סובל מרמה קשה של "אוטופיק דרמטיטיס" (אסתמה של העור), בתוספת זיהום מתקדם.
חזרתי הביתה מצויידת בערימה של תרופות ומשחות, שכולן מכילות סטרואידים חזקים, אנטיביוטיקה לטיפול בזיהום, ותרופות מטשטשות (אם הוא יהיה מסטול הוא לא יגרד – כך אמרה לי הרופאה).
קיבלתי גם סבון מיוחד ורשימת אזהרות, חומרים ומקומות, שהילד חייב להימנע מהם.
חיי הפכו למרדף מתמיד שתכליתו למנוע מהידיים הקטנות מלגרד.
לאחר כמעט שנה אמר לי אחד הרופאים: באמת אין לנו איך לעזור לו. הגוף שלו צריך לרצות להתגבר על המחלה לבד.
גם טיפול בדרך טבעית כמעט שלא הראה תוצאות, למרות שינויים בתזונה.
באותה תקופה (אחרי יותר משנה עם פצעים) התחלתי ללכת לחוג הורים בגישת שפר אצל המנחה המופלאה אביגיל קדוש ושם למדתי שבעצם מאחורי כל התנהגות ישנה מטרה בלתי מודעת, רק שחלקן של המטרות הן נכונות ומועילות וחלקן מוטעות.
התחלתי לשאול את עצמי – האם יכול להיות שגם לגירוד האינסופי ישנה מטרה?
האם יכול להיות שבני משיג משהו דרכו?
בהכוונתה של אביגיל הבנתי כי בני משיג המון מהגירודים והפצעים.
הוא בעצם מצא דרך מוטעית לקשור אותי אליו במחשבה במעשה ובדיבור 24 שעות ביממה.
בהדרכתה הצמודה הפסקתי לדבר על כך,
הפסקתי להעיר לילד על הגירוד,
טיפלתי בפצעים בצורה טכנית ועניינית מבלי להיקרע מרוב דאגה,
חזרתי לישון בלילה מבלי לקום כל רגע לוודא כי אינו מגרד,
הפסקתי לרחם כל כך הרבה. האמנתי ביכולתו של הילד להתמודד עם מה שהקב"ה זימן לחייו.
התוצאות היו מדהימות!
בתוך שבוע הפצעים ירדו במחצית, ואחרי עוד שלושה שבועות עורו חזר להיות חלק ונקי כמקודם.
מאז עברנו חורפים עם יובש, קיצים עם חולות, סבונים ומאכלים מכל הסוגים –
ברוך השם העור חלק, והילד לא מגרד.
פשוט אין לו בשביל מה!
א. ס, אלעד.
