מאת – חבצלת דולב מנחה ויועצת בתחום ההורות, זוגיות ומודעות אישית
מכירים את משחק הילדים של כלב המחובר לחוט והילד מושך את החוט והכלב בקולות וצלצולים נשרך אחריו?
הילד משחק כשמתחשק לו, ועוזב את השרוך כשנמאס לו ממשחק זה.
אנחנו, המבוגרים, לעומת זאת גם מחזיקים לפעמים בשרוך המושך אחריו מן כלב כזה שעושה המון רעש וצלצולים. אנחנו, לעומת הילד, מחזיקים את החוט גם כשנמאס לנו ממנו ואפילו כשהרעש מפריע לנו או כשהכלב ממש מגביל את צעדינו ולא מאפשר לנו להתהלך בחופשיות.
הכלב שאני מדברת עליו הוא העבר שלנו. אנחנו נוטים לחשוב שהעבר הולך איתנו לכל מקום, אבל האמת היא שאנחנו אלו שסוחבים אותו איתנו ולא מוכנים בשום אופן להרפות.
האם זה מועיל לנו? מיטיב עם חיינו? ממש לא! להיפך, זה יכול לגרום לחיים שלנו להיות אומללים ביותר אבל אנחנו ממשיכים לאחוז ולא להרפות.
יש לנו אמונה מוטעית כי העבר שלנו מעצב את חיינו. האירועים שחווינו, האופן בו גידלו אותנו, כיצד התייחסו אלינו, איך הביעו אהבה כלפינו, ועוד ועוד.
ברור לנו כי העבר כבר קרה. אך האם ישפיע עלינו וכיצד ישפיע, זה תלוי בנו. יש לנו אפשרות לבחור. כיצד להתייחס לעבר, מה לחשוב עליו, מה לחשוב על ההשפעה שלו על מי שאנחנו. על ההווה שלנו ואף על העתיד.
יש לנו אפשרות לבחור להרפות מהחבל הקשור לכלב שמושך אותנו אחורה, שעושה לנו רעשי רקע וצלצולים שמפריעים לנו להתקדם.
לא משנה מה קרה לנו בעבר, תמיד יש אפשרות לבחור מה לעשות מכאן והלאה, לאן לקחת את זה, אולי אפילו לצמוח מזה. אנחנו רואים את זה אצל אנשים שעברו מאורעות קשים, לכל אחד מהם דרכי התמודדות שונות. זה מדהים לראות איך כל אחד לוקח את זה לכיוון אחר. ואותי תמיד מפעים לראות אנשים שלוקחים את הארוע הקשה, וממנו צומחים ועולים למדרגה גבוהה יותר. לדוגמא, יש לי חברה שעברה "לידה שקטה" בשלב מאד מתקדם של ההריון. לאבד ילד אחרי הציפייה הגדולה וההריון המתמשך כשכבר רואים את האושר בפתח, היה עבורה משבר כבד מנשוא. מתוך הקושי הגדול היא החליטה לצאת לדרך חדשה. להמשיך בחיים בצורה אחרת. להפוך את התלונות ואת הביקורת על החיים לראייה אחרת, ראייה של הטוב ושמחה בטוב הרב שיש. ,
לעיתים אנחנו מרגישים שהמצב נכפה עלינו ואין לנו שום יכולת לצאת מזה, ממש רע לנו והיינו מאד רוצים "להתפטר" מהעבר של עצמנו. נדמה לנו שזה לופת אותנו ואין לנו שום אפשרות מילוט. אנחנו מרגישים שזה לא קשור אלינו ולא בבחירתנו מכיוון שזה קרה. העבר הזה עושה ומגדיר את מי שאנו ומה שאנחנו ואין לנו אפשרות להשתחרר. זה נכפה עלינו וזו גזירת הגורל.
אבל, לו העבר היה משפיע עלינו בצורה מוחלטת ללא יכולת בחירה שלנו, אזי כל האנשים היו צריכים להגיב באותו אופן לאותה סיטואציה. אך אנחנו עדים לכך שבפועל, כמספר האנשים כך מספר התגובות. מכאן ברור שתמיד יש לנו יכולת לבחור ולהחליט כיצד להתייחס ולאן לקחת את מה שקרה לנו. לעיתים הבחירה אינה מודעת, אולם היא עדיין בחירה.
אנחנו פועלים למרות ובזכות מה שעבר עלינו ולא בגלל מה שעבר עלינו!.
לעיתים נוח לנו (לא תמיד במודע) להאשים את העבר במה ובמי שאנחנו היום. זה "נוח" יותר משום שזה מסיר מאתנו אחריות. פעמים רבות אני שומעת משפטים כגון: "מה אפשר לעשות? אני כזו, אני חסרת ביטחון כי הייתה לי אמא מאד ביקורתית" וכו'. אבל הידיעה שבידנו האפשרות לקחת אחריות על חיינו ולשפר את איכותם בצורה משמעותית, נותנת המון תקווה. נכון, זו עבודה שדורשת מאמץ, אבל שכרה בצידה.
אם זה תלוי בבחירה שלנו אז למה אנחנו ממשיכים "להחזיק" בחוט הזה? להאמין בתפיסות האלו שכל כך לא מועילות לנו? בשעה שאנחנו מודעים לכך שבפועל רע לנו ואנחנו סובלים, אבל החלק הלא מודע שלנו "מחזיק" באמונה הזו ולא מוכן לשחרר. ברגע שאנו מבינים כי יש לנו בחירה והופכים להיות מודעים לאמונה הלא מודעת, היא עוברת לחלק המודע ואז אנו יכולים לקבל החלטות אחרות שטובות לנו יותר.
אז איך אפשר לעשות את המהפך? התשובה היא – הכל בראש.
מה שעושה אותנו אומללים זה לא הארוע עצמו אלא המחשבות שלנו והפרשנות שלנו לגביו. שינוי הפרשנות מאפשר לנו לפרוץ קדימה, לשחרר את האחיזה בחבל הדמיוני המחובר לכלב המציק שמושך אותנו אחורה. במידה ונשנה פרשנות אותה סיטואציה בדיוק תראה לנו אחרת לחלוטין.
מי שאינו מצליח "לשחרר" את העבר יכול להיעזר לשם כך במפגש אישי או בחוג מודעות בגישת שפר. אך מה שחשוב לזכור, שזה אפשרי ותלוי בבחירה שלנו.
בימים אלו של תשובה וחשבון נפש, כדאי שנקדיש חלק מחשבון הנפש לשאלה כמה אנחנו "סוחבים" איתנו את העבר, עד כמה זה מגביל אותנו, כמה אנחנו בטוחים שאין לנו שום אפשרות להתנהג אחרת כי כך קרה לנו.
אז פשוט שחררו והמשיכו קדימה בחיים בלי מגבלות ורעשים מיותרים, כי זה תלוי בנו!
מוזמנים לקרוא ולקבל מידע נוסף אודות:
