כולנו עומדים ומשתאים מה קרה לנו. פעם אבא היה אבא, מורה היה מורה, ומפקד בצבא היה מפקד. שיר הומוריסטי לעג בחביבות לאמא החיה מחוץ למציאות, שמתייחסת לבנה החייל כאילו הוא ילד, ושולחת לו סרטים. גם קומדיה הציגו על דמות האם הגנרלית, שבאה לתת פקודות למפקד של בנה, והקהל התגלגל מצחוק. עכשיו זה לא מצחיק, זו המציאות. כולם מגוייסים לפקודת אמא, "להגן" על הילד, "להבין" את הילד (שהוא כבר בן שלושים), ואחרי כל זה, ההורים והמורים – כולל גם האמא המגוננת עצמה – מרגישים די אבודים מול 'הילד', כאילו העולם איבד את המצפן שלו. מה השתנה?
הצורך להשתייך
האדם הוא יצור חברתי. הוא אינו יכול להתקיים בעולם לבדו, ולכן הצורך שלו להשתייך הוא יצר קיומי. עד שהתינוק נולד, הוא ואימו היו מחוברים לגמרי לישות אחת. אחרי הלידה הוא מתנתק ממנה פיסית ומייד מחפש דרך להתחבר אליה, מכיוון שהוא חייב להרגיש שייך. מטבע הדברים הוא מתחבר לאימו כי לדידו קיימים רק הוא והיא. זהו כמובן רגש קיומי ולא מודע, מכיוון שלתינוק אין עדיין שום מודעות, אבל גם בהמשך חייו, תחושת ההשתייכות היא הצורך החזק והיסודי ביותר של האדם.
את הדרך להשתייך, התינוק לומד, באופן לא מודע כמובן, מתוך מסר לא מילולי שמעבירה לו אימו.
במשפחה שבה נולד סבא רבא שלנו, כשילד נולד, מסר ההשתייכות הלא מילולי שהעבירה לו האם, אמר לו: ברוך הבא, בוא הצטרף אלינו. כלומר אתה חדש פה, תצטרף אלינו ותהיה שייך.
קשור אל הגב
בתרבויות הפרימיטיביות (= ראשוניות) שאליהן לא חדרה התרבות המערבית המודרנית, זה המסר גם היום. הדבר מתואר יפה בספר 'עקרון הרצף' של ג'ין לידלוף. לידלוף היא פסיכותרפיסטית אמריקנית, שחקרה את חייהם של בני שבט היקואנה האינדיאנים החיים ביערות העד של ונצואלה. היא שהתה שם כשנתיים וחצי ואחר כך תיארה בספרה את מה שראתה שם (חשוב מאוד להפריד בין התיאורים המאלפים של העובדות, ובין המסקנות של החוקרת, שלפעמים לא מצליחה להשתחרר מן החשיבה המערבית שלה, ובכך הופכת על פיה את מה שהיא עצמה מתארת).
הביטוי המעשי למסר הזה: האם ממשיכה את חייה כמו קודם, והתינוק החדש מתלווה אליה. מכיוון שהזנתו והטיפול בו תלויים בה, והיא עסוקה בשלה, היא קושרת אותו אל גבה [לגבה ולא לחזה, כי קשר כזה לא מגביל את תנועותיה, וידיה נשארות פנויות וחופשיות] וממשיכה בעיסוקיה. כשהוא רעב הוא נותן לה סימן, היא מסובבת אותו, מיניקה אותו, ואז מחזירה אותו לגבה וממשיכה את סדר יומה הרגיל. עפ"י לידלוף, אחרי כמה חודשים, כשהילד כבר אינו זקוק כל כך לאימו, והמרחק בין ארוחותיו גדל, האם מורידה את הילד ומניחה אותו במרכז הבית. עכשיו מתחיל תפקידו של הילד. הוא צריך ללמוד למה עליו להצטרף. כל בני הבית עסוקים בשלהם, והוא זוחל ומתבונן ולומד. הוא חייב ללמוד, כי זו הדרך שבה הוא יהיה שייך. בגיל 4 – 5 כל הילדים כבר שותפים מלאים לעשייה ולהווייה בבית ובקהילה.
אדוני המלך
כל זה כמובן רחוק, כרחוק מזרח ממערב, מן המתרחש בתרבות שלנו.
גם לאם המערבית יש מסר לא מילולי לתינוק שזה עתה נולד: "שלום אדוני המלך", היא מאותתת לו, "כולי לשירותך". האם המערבית עוצרת את כל מהלך חייה (היא כמובן התארגנה לזה עוד בזמן ההריון) ומקדישה את כל כולה, וכל משאביה – זמן, כוח פיסי, וכוחות נפש – כדי לשרת את הילד. היא גם מגייסת לזה את את כל מי שאפשר. הילד הוא מרכז העולם, וכל השאר בנוי סביבו. "אמא טובה" היא זו ש'מקדישה' את עצמה לילדים (הקדש = קרבן), 'מתמסרת' לילדים (מסירות נפש), ועוד ביטויים טוטליים כאלה. אין לה שום ציפיות שהילד ישתף פעולה. להיפך: ציפיותיה הן שעכשיו היא לא תישן בלילות (אולי אפילו כמה שנים), שעכשיו היא לא תוכל לצאת, לקרוא, לבלות, להיות עם בעלה וכו'. הציפייה המרכזית שלה היא, שהיא תהיה קשורה אל הילד. והילד שכל כולו רוצה להתחבר לאימו, ייענה לציפיותיה ויבחר דרך מסויימת לקשור אותה אליו. זה כמובן לא מודע, כמו כל הדברים בגיל הזה. ילדים שונים יחברו אליהם את אמא בדרכים שונות. אחד ע"י דאגה (אם אמא תדאג לי אני אהיה שייך, לכן צריך כל הזמן להדאיג), אחר ע"י כך שיעורר התפעלות (רק כשאמא מתפעלת ממני אני מרגיש שייך), אחרים ע"י כך שהם מעוררים כעס, רחמים וכו'.
חץ כלפי מטה
אמא שאינה מודעת לכך שזו הדרך המוטעית של הילד להרגיש שייכות, משתפת פעולה עם הטעות של הילד (דהיינו דואגת, מתפעלת, כועסת, מרחמת וכו'). וכך נשמר הקשר בין הילד לאמו והוא מרגיש שייך. כלומר, במקום שהילד ("החדש" שזה מקרוב בא) יצטרף אל אימו, המייצגת את העולם, אצל הילד המערבי האם מצטרפת אליו ומכופפת אליו את העולם. הוא לומד שהדרך להשתייך היא להיות במרכז העולם, ולכן השאלה מי מצטרף אל מי, היא שאלת מפתח בגידול ילדים, וגם בסדר העולם.
השאלה מי מצטרף אל מי, היא גם שאלה אמונית. סדר העולם הנכון הוא שהילד מצטרף אל ההורים – שותפיו של הקב"ה ליצירתו, ואלו יחד מצטרפים אל הקב"ה. החץ הוא כלפי מעלה ^. כשהמהלך הוא הפוך, כשהילד הוא מרכז העולם, ואנחנו מצטרפים אליו, החץ הוא כלפי מטה /\. הילדים הגדלים בסדר הזה אומרים "אני לא מתחבר", והמבוגרים רצים לארגן להם תורה מרוככת, ישיבות ואולפנות ש'מתאימות להם' חדשות לבקרים, במקום לדרוש מהם ולצפות מהם להתחבר אל מה שיש, כשהחץ מורה כלפי מעלה. זה נכון גם בכל המערכות והמימסדים הקשורים לגידול ילדים, אבל קצר המצע מהשתרע.
בסופו של דבר, תפקידנו כהורים הוא לגדל את ילדינו לשיתוף פעולה, לקרוא להם להצטרף אלינו, ולהכשיר אותם להמשיך להחזיק את העולם אחרינו.
בחוגי ההורים של מכון שפר לומדים איך לעשות את זה.