אנחנו משקיעים כל כך הרבה מאמץ ורצון כדי לשמח את הילדים, ובסוף יוצאים במפח נפש. בכל פעם שאנחנו יוצאים לחופשה, כל המשאבים – הנפשיים והכספיים – מוקצים לטובת ההנאה שלהם, אך בסופו של דבר תמיד יש ילד אחד או יותר שמסכם ב- "אוף היה ממש משעמם!" או "ממש לא נהניתי.". מדוע זה קורה?
לקראת החופש רושמים רוב ההורים את ילדיהם לקייטנות, ומתכננים לפרטי פרטים את שאר הזמן: נופש משפחתי, מנוי לברֵכה, לונה פארק, גן חיות ועוד אטרקציות רבות. המעניין הוא שהרבה פעמים יש ילדים לא שמחים למרות ההשקעה הרבה. גם כשההורים מחליטים לבטל יום עבודה ולהישאר בבית לטובת העניין, הם יוצאים מזה מותשים וחסרי אונים.
כולנו רוצים שילדינו יהיו שמחים, ואנחנו עושים כל שביכולתנו כדי לגרום להם לשמוח.
אבל באמת באמת – האם יש לנו יכולת לגרום להם להיות שמחים?
הרבה פעמים דווקא הילד שאנחנו הכי מתאמצים "לשמח" הוא הבלתי מרוצה העיקרי.
איך אפשר להסביר את זה?
נוצר מצב שבו שמנו לעצמנו מטרה שהילד יהיה מאושר, אבל אושרו של האחר אינו בהישג ידינו.
אושרו של הילד לא יכול להיות מטרה, אלא רק תוצאת לוואי והבחירה אם לשמוח או לא, אם להיות מאושר או לא, היא של הילד בלבד.
כל זמן שהאחריות על השמחה של הילדים אצלנו, הילדים לא לוקחים אותה על עצמם.
אחריות מתאפיינת בכך שהיא אף פעם לא מתחלקת בין שניים. אם מישהו לקח אותה, אף אחד אחר לא יכול לקחת אותה. ועוד דבר מעניין – כשעוזבים אותה, לוקח אותה מישהו אחר.
הדאגה לכך שיהיו מרוצים כל הזמן והאכזבה מהתגובות שלהם מעידה על כך שהאחריות על השמחה שלהם עדיין אצלנו.
הילד קולט את המסר הסמוי לפיו ההורים צריכים לדאוג לשמחתו והוא יושב ומחכה שישמחו אותו, והוא – לא מרוצה.
יכול להיות מצב שבו משפיעים שפע גדול על הילדים והם אינם מרוצים, כי הם מבינים שתפקיד ההורה לדאוג לאושרם. לעומת זאת יכול להיות שילד לא יקבל הרבה כל כך אבל יהיה מרוצה ומלא בהכרת הטוב, כי הוא מבין שהשמחה תלויה בו ולא במה שהוא יקבל, וזה האושר האמתי.
הרי כולנו חולמים לגדל ילדים מכירי תודה, שעסוקים בלתרום לסביבתם ולשמח אחרים.
אז אולי נגלה שהם מצליחים לשמוח גם בדברים הפשוטים יותר ולא צריך להתאמץ כדי לשמח אותם.
