פעם גם אני סבלתי כמו הרבה אמהות מ"מכת הדבר" דיברתי בלי הפסקה.
מצאתי את עצמי נואמת לילדי נאומים חוצבי להבות שלא היו מביישים אף ח"כ על דוכן הכנסת. מסבירה למה כדאי וחשוב לעשות את מה שרציתי שיעשו ולמה אסור לעשות מה שאסרתי. זה קרה שוב ושוב ושוב. ושוב.
לרוב יצאתי בתחושה שדברי הנחרצים והצודקים נפלו על אזניים ערלות.
המעשים חזרו על עצמם ובאופן כללי השחתתי את זמני וכוחותי על מלל אינסופי שהתברר כחסר תוחלת.
לקח לי זמן להבין שלנאום ולהסביר ממש לא תורם לשינוי לו ייחלתי, ויותר מזה "מזמין" את הנאום הבא.
הרי כבר הסברתי את זה פעם-פעמיים או מאה פעמים. וברור שהילדים החכמים שלי קלטו והבינו כבר בפעם הראשונה שאמרתי.
אז למה המשכתי בזה?!? הרגשתי מותשת.
ותמיד שאלתי את עצמי – למה הם לא מפנימים את המסר ופשוט עושים את הנדרש מהם?
מנגד, קלטתי שיש המון דברים שאף פעם לא אמרתי והם עשו כמו שציפיתי. בלי שאגיד על כך מילה, או אנהל אתם דיון בנושא .
אנחנו לא שמים לב לזה, פשוט כי אלה עניינים שבבית שלנו מובנים מאליהם. אבל כשאני מקדישה לזה מחשבה אני מבינה בכל פעם מחדש שדווקא מה שאני לא עושה ממנו "והגדת לבנך" אלא פשוט מצפה לזה באופן טבעי, ברור ושקט, היכן שאני אפילו לא מקדישה לזה מחשבה, דווקא שם הדברים זורמים חלק והילדים לגמרי איתי.
קטע!
יש לנו תפיסה כזו שאם לא נגיד ונסביר ונדרבן – זה לא יעשה. לכן אנחנו משקיעים בזה כל כך הרבה אנרגיה, וגם אז – לא פעם העניין הופך לויכוח אינסופי.
אם נלך צעד קדימה – נגלה שזה כבר הפך לריטואל…
יש ילדים שכל דבר צריך לומר להם שוב ושוב, למרות שאם נעצור לרגע ברור לכל הנוגעים בדבר שהם יודעים מצויין מה הציפיה מהם, ובכל זאת אנחנו נגררים לברברת אינסופית ו\או ויכוח איתם. כל כך מיותר!
אז מה אפשר לעשות?
1. לא תעשה: נוותר על הנאומים וההסברים, כי הבנו שהם מיותרים המסר כבר עבר מזמן והם יודעים מה הציפיות מהם.
.2 עשה: נצפה מהם – אבל על באמת! לעשות ונזכיר לעצמנו שהם רוצים לשתף איתנו פעולה.
באיזשהו שלב הבחנתי שיש דברים שהפסקתי "לדברר" אותם ועם הזמן הם התחילו להיעשות, שכבר שכחתי שבעבר זה היה נושא פופולרי בארסנל הנאומים שלי מול הילדים. זה פשוט הפך בביתנו לדבר מובן מאליו, הפסיק להיות "אישיו" והפך לשיגרה מבורכת.
כך התפנה לי זמן לעבוד על הדברים הבאים שאני רוצה להפסיק לדבר עליהם כל כך הרבה ושפשוט יהפכו למובנים מאליהם. אחלו לי בהצלחה!
ליטל אלקלעי
