עצמאות. בואו נדבר על זה רגע.

כתבה תמי כהן, מנחת הורים בגישת שפר

עצמאות. בואו נדבר על זה רגע.

אין הורה שלא רוצה שהילדים שלו יגדלו להיות ילדים עצמאיים. למה? מכמה סיבות:

בגילאים הצעירים זה מאוד מקל. כשילד נהיה עצמאי הוא פחות תלוי בהורה, ההורה צריך לעשות עבורו פחות דברים וזה פשוט עושה את ההורות קלה יותר.

אבל הרצון העמוק יותר של כל הורה זה שהילד שלו יסתדר בחיים. ההורה מניח שאם הוא יגדל להיות אדם עצמאי, הוא יוכל לדאוג לעצמו, לפתור בעיות, להיות אקטיבי ולעשות את מה שצריך כדי להסתדר בחיים,

אבל אם הוא לא מתלבש לבד בגיל 3 אז מה יהיה איתו בגיל 23???

או במילים אחרות- איך עושים את זה? איך מגדלים ילדים עצמאיים?

התשובה לכאורה פשוטה – פשוט נותנים להם.

אבל זאת תשובה קצת פשטנית,  כי כדי לתת להם לעשות דברים בעצמם, להתנסות, ללמוד, להתאמן, צריך להסכים לשחרר…

וזה משהו שלהרבה הורים לא קל בכלל.

כי מה יקרה אם הילד ייכשל?

ואם הוא ייפגע?

ואם יהיה לו ממש קשה והוא יסבול בדרך?

ואם הוא יתרחק?

ואם זה לא יהיה בדיוק כמו ש*אני* רוצה?

ואם הוא יהרוס לי את הבית?

ואם זה לא יהיה בדיוק בדרך שלי?

לא מתאים לי החוסר שליטה הזה, לא תודה, לא משחררת, אז שלא יהיה עצמאי, אבל הוא יהיה בטוח, לידי, ויהיה לו כיף,

והבית שלי יישאר בדיוק כמו שאני רוצה.

אוקיי, יש בזה משהו, אבל בואו נבחן את זה מזווית נוספת:

כמו כל יכולת, גם להיות עצמאי זה דבר שדורש תרגול ואימון. וככל שעושים את זה יותר – משתפרים בזה.

ונכון, שבדרך לעצמאות יש ויהיו נפילות, מכות, כישלונות מפוארים, וזה לא כ"כ נעים, אפילו מבאס מאוד,

אבל זה שווה את זה, כי ההרגשה בסוף, אחרי שעשית משהו בכוחות עצמך, ההרגשה שהצלחת לקום אחרי שנפלת, היא שווה הכול!

חברה שילדה באוטו (כך יצא, תרתיי משמע…) סיפרה לי שאחרי שזה קרה היא במשך תקופה ארוכה הרגישה כל-יכולה,

גיבורת-על, סופר-וומן! ההבנה שהיא עברה משהו קשה ונשארה כדי לספר נתנה לה כוח, כי היא הבינה בעצם כמה כוח כבר יש לה!

אז היה קשה, וכואב וקצת טראומתי אפילו, כי זה היה רחוק (מאודדד) מאיך שהיא תכננה ללדת,

אבל היא עשתה את זה, ותחושת ההתעלות שליוותה אותה תקופה ארוכה אין לה תחליף.

בחזרה לילדים. אין צורך להערים קשיים, לבנות מכשולים, להציב אתגרים, אין צורך כי יש את החיים עצמם וזה לגמרי מספיק.

רק לא להפריע… תנו להם להתמודד עם החיים עצמם, בעצמם.

לגבי הדרך, פה צריך קצת ענווה והרבה אמונה.

נכון שאנחנו, אבא ואמא, בחרנו בדרך מסוימת, ואנחנו מאמינים שהיא נכונה וטובה, אבל אנחנו לא יודעים מה הדרך שהילדים שלנו צריכים לעבור.

כמאמר השיר "הכול זה מלמעלה" וכל ניסיון לשלוט בזה ולהנדס לילד את הדרך נדון לכישלון (ואני מבינה בהנדסה…),

אז בהיבט הזה "לשחרר" פירושו – להאמין, שהילד הולך בדיוק בדרך שהוא אמור ללכת בה. גם אם היא לא נראית לנו כרגע.

אם נראה לכם שלשחרר זו הזנחה אז תזכרו שאתם לא נעלמים, לא הולכים לשום מקום ולא עוזבים את הילדים,

אתם פה כדי לתמוך, ללמד, לעזור כשצריך, וגם להזכיר להם (ולעצמכם על הדרך) שהם יכולים להתמודד,

שיש להם כוחות עצומים, שהם נהדרים ממש, ושעכשיו אולי קשה, אבל הם כמעט שם, הם בדרך, והם יגיעו. וכשהם יגיעו בכוחות עצמם הסיפוק יהיה עצום.

יום עצמאות שמח!

הפוסט הבא
כשהילד קם בבוקר ולא רוצה ללכת לבית הספר, מה  עושים?
הפוסט הקודם
כיצד להתמודד עם הבן "הרשע"

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Fill out this field
Fill out this field
יש להזין אימייל תקין.

תפריט
Call Now Button