משהו קצת אישי מהעבר שלי, שהיה מורכב אך מצמיח.
חלוקת התעודות עברה
ונזכרתי לפתע, בעצמי בכתה ג – ד.
הייתי תלמידה מאוד חלשה,
אני נזכרת איך המורה שולה הייתה עושה מבחן כל פעם על פרשה בתורה, ובכל פעם הייתי נכנסת לחדר השירותים ומציצה בציון בבושה, ותמיד רואה, 50, 60. כל פעם מחדש, ומתבאסת.
ואז בכתה ה', משהו בתוכי התעורר ואני ועוד שתי חברות שהיו גם כמוני, לא הכי מצליחות, התחלנו ללמוד בטרוף לכל מבחן. שעות לכל מבחן במולדת, בטבע, בתורה וכו'.
זה הגיע ממני, ההורים שלי לא לחצו, נידג'זו ונאבקו .
הם כמובן עזרו, סייעו והיו שם בשבילי לגמרי, כשהייתי צריכה עזרה, אבל הרצון והתנועה היו שלי וממני.
אני הסתערתי ומיום ליום וממבחן למבחן הציונים הלכו ונהיו יותר ויותר טובים.
ומתלמידה חלשה הפכתי לאחלה תלמידה.
קניתי בעצמי בדם יזע ודמעות אסטרטגיות למידה שעזרו לי להצליח.
הייתי מסכמת לעצמי את החומר בכתיבה פעם אחר פעם, ממרקרת ובוחנת את עצמי בכל מיני שיטות ודרכים שמצאתי.
ואת כל זה עשיתי כי אני בעצמי שנאתי את הציונים הנמוכים ואת חוסר ההצלחה שלי, לא כי מישהו רצה את זה בשבילי.
אני חושבת שזאת מציאות שלא כל כך יכולה להתרחש בימינו.
כי מרוב שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יצליחו ולא יחוו חלילה תחושת כשלון וקושי, קשה לנו לראות את הילד שלנו מתקשה ושובר שיניים, אנחנו רוצים שלא יהיה לו קשה, ואנחנו מנסים לעשות בשבילו, למזער קשיים, לארגן את השטח כך שלא יפגוש את הקושי ויכאב.
אבל המציאות מוכיחה שוב ושוב שקושי הוא דבר מצמיח.
אני אילולא הקושי והכשלון לא הייתי חיהלה שאני היום.
לא הייתי בונה בעצמי את הכלים והאישיות שלי כמו שזכיתי לבנות.
מה שהרווחתי דרך הקושי הוא מי שאני היום.
אם היו מנסים למזער ולסדר לי את הקשיים, אולי לרגעים מסוימים היה לי יותר כיף ופחות דורש, אבל הייתי את מפסידה הרבה מעולמי הפנימי.
הילדים של כולנו רוצים להצליח, וקשה להם לחוות כשלון, זה הכי טבעי.
אדם שחווה כשלון באופן טבעי ירצה למצוא בתוכו את הכוחות לצאת ממנו ולפרוץ, גם כשאנחנו כהורים לא רואים את זה בצורה ישירה.
כל השאלה היא מה המסר אותנו אנחנו רוצים להעביר לילדים שלנו?
לאפשר להם לפרוץ קדימה ולבנות את עצמם גם במחיר של לפגוש אתגר וקושי או למזער מפגש עם אתגר וקושי במחיר של להישאר קטנים.
כתבה: חיהלה אליצור – מנחה ויועצת בגישת שפר
מוזמנים להתרשם מקורסים מקצועיים ומקוונים שלנו בתחום ההורות:
