חנוך דאום:
ירדתי לפני כמה דקות מהבמה בתאטרון יהלום ברמת גן ורציתי לספר לכם על משהו מיוחד שקרה בהופעה: עליתי לבמה עם אנרגיה ותחושה טובה, הקהל היה תוסס וכייפי אבל מאוד מהר שמעתי איזה צפצוף שהפריע לי. קול די חזק של צפצוף מונוטוני. ניסיתי להתעלם בהתחלה אבל זה קצת הרגיז אותי כי חשבתי שזה מאיזה סלולארי של מישהו שלא מכבד את הקהל שיושב לידו ולא מעביר לרטט. בשלב מסויים שאלתי מה זה הצפצוף הזה. מנהלת האולם רצה אלי ואמרה לי שזו מכונת חמצן. ליד הדלת מתברר ישב על קלנועית מיוחדת אדם נכה שמחובר לחמצן ומשם היו הקולות. סיפרתי לקהל מה היא אמרה לי ומהרגע הזה קרה דבר מעניין: הצפצוף הפסיק להפריע. כלומר, הוא עדיין נשמע באולם אבל זה הפך מקול שמוציא אותי מהריכוז לקול נפלא שגורם לי לרצות להתאמץ יותר ולשמח את האנשים שהגיעו להופעה כדי לשמוח ערב אחד יחד. ונזכרתי שכשגרתי לראשונה בבניין קומות היה רעש בכל יום באותה שעה אחר הצהריים מהקומה שמעלינו, וזה הוציא אותי מדעתי, אבל כשדפקתי פעם בדלת של השכנים להתלונן על הרעש פתחה לי ילדה עם סקטים את הדלת וכשהיא נסעה איתם בסלון לקרוא לאימה הבנתי שמזה הרעש, וכשאימה שאלה מה רציתי עניתי- ״חלב״, כי הרעש שעד אותו רגע הטריף אותי, הפך לסאונד נפלא של ילדה על סקטים.
בחיים, כך מתברר, יש הרבה רעשים שנראים לנו מציקים ולא הוגנים, אבל זה רק בגלל שאנחנו לא מכירים את הסיפור שמאחוריהם. אז שיהיה שבוע טוב לכולנו ותודה לקהל המתוק שהיה ברמת גן, ואתה, הבחור עם החמצן, תהיה לנו בריא ותודה על השיעור לחיים.
