אפקט פיגמליון ככלי של מנהיגות מעצבת
"אפקט פיגמליון" – שם שניתן לתופעה פסיכולוגית-חברתית. תופעת פיגמליון מתייחסת לתהליך בין-אישי שבו משפיע ממונה על הכפוף לו. במקרה שלנו – מורה על תלמיד/ים – באמצעות הציפיות ממנו/מהם.
התופעה אוששה בשפע עדויות מן המחקר ומחיי המעשה, שבהן מנהלים יצרו ציפיות גבוהות מעובדים מן השורה והפכו אותם על-ידי כך לבעלי רמות ביצוע והישג גבוהים. הרעיון שציפיותיו של אדם מזולתו עשויות להשפיע על התנהגות הזולת, מקורו בחכמת קדם: במיתולוגיה היוונית מסופר על הנסיך פיגמליון, שרצה ליצור פסל של אשה אידיאלית. הוא אכן הצליח מעל ומעבר והתאהב ביצירתו כאילו היתה אישה אמיתית. האמונה בעצמו ובאהבתו הפכוה אכן לדמות ממשית.
הטיעון המרכזי המונח בבסיס "אפקט פיגמליון" קשור באחד מחלוצי הסוציולוגיה האמריקאית, ו.א. תומאס, שהציג עיקרון בסיסי בפסיכולוגיה חברתית: "אם מצבים מוגדרים כממשיים על-ידי בני-אדם, הרי הם ממשיים בתוצאותיהם". מאוחר יותר הרחיב רוברט מרטון (1949) את העיקרון של תומאס כשבחיבורו הקלאסי הביא את רעיון "הנבואה המגשימה את עצמה". מרטון טען כי נבואות, או חיזויים פומביים לגבי מצב, יכולים להפוך לחלק אינטגראלי שלו ולהשפיע על ההתפתחויות הבאות.
התנהגות הבדלית
ד"ר אליעזר יריב , פסיכולוג חינוכי ומרצה במכללת האקדמית גורדון בחיפה
בשנת 1968 התפרסם בארצות-הברית ספר, שעורר התרגשות רבה ופולמוס רחב. שני פסיכולוגים מאוניברסיטת שיקגו ביקשו לברר אם תהיה השפעה למסרים חיוביים, שמקבלים מורים על יכולתם השכלית של תלמידיהם. לשם כך הם ערכו, כביכול, בדיקת יכולת לתלמידי בתי-ספר יסודיים. התוצאות (המפוברקות) של אותו "מבחן חדש" שנמסרו למורים, הראו שאצל 20% מהילדים (שנבחרו למעשה באורח אקראי מתוך כלל אוכלוסיית התלמידים) "עשויות להתגלות יכולת שכלית גבוהה והתקדמות רבה בלימודים בשנה הקרובה". שאר התלמידים, שלגביהם לא נמסר מידע נוסף עם מסרים חיוביים, היוו קבוצת ביקורת. בסוף אותה שנה השוו החוקרים את ציוני המשכל לציונים שבתחילתה.
התוצאה הייתה, שאצל אותם תלמידים מקבוצת הציפייה החיובית חלה עלייה גדולה יותר בציוני המשכל בהשוואה לקבוצת הביקורת. עוד הראו הממצאים שההשפעה הייתה גדולה יותר בכיתות הנמוכות, והיא חלה (עפ"י דיווחי המורים) גם על הישגי התלמידים והתנהגותם הטובה.
רוזנטל וג'קובסון כינו את התופעה "אפקט פיגמליון", וספר בשם זה אותו פרסמו ( Rosenthal & Jacobson, 1968 ) מתאר את התהליך שבו קולטים התלמידים את הציפיות הסמויות של המורים ומממשים אותן.
הדילמות שעלו מתוך מחקר זה ומחקרים רבים שנערכו בעקבותיו, הבליטו היבט פחות ידוע ופחות רצוי ביחסים שבין מורים לתלמידים. האידאל החברתי בימינו מכוון את בתי-הספר לקלוט את כל התלמידים מכל השכבות והעדות ולתת להם עד כמה שאפשר חינוך שוויוני. זהו אתגר גדול לנוכח המגוון הרחב של תלמידים בכל כיתה. שיטות ההוראה כיום, ובמיוחד ההוראה היחידנית, מיועדות להגיע לכל תלמיד ותלמיד כדי לעזור לו למצות את יכולתו. המורה נדרש להעניק לכל אחד את החינוך המתאים לו ביותר ועם זאת לנהוג בכולם בשוויון, ללא משוא-פנים וללא אפליה. מחקר זה המחיש שמחסום ציפיות המורה אינו מאפשר מימוש אידאל חינוכי זה.
כיצד מתרחשת התופעה של ציפיות המגשימות את עצמן? משערים שהצעד הראשון במנגנון זה מתחיל ב"שידור" הציפיות לתלמידים בדרכים סמויות וחמקמקות. הגרעין המרכזי של שידור זה הוא ההתנהגות ההבדלית של המורה. יחסו שונה ונבדל כלפי התלמידים הטובים, לעומת התלמידים החלשים . כאשר התלמיד מגלה שכך המורה חש כלפיו, הוא מפנים את הציפיות אל הדימוי העצמי שלו ומתחיל להתנהג כאילו הן היו אמיתיות (ובכך עוזר להגשים אותן).
אלישע באב"ד, פסיכולוג חברתי מהאוניברסיטה העברית בירושלים, המשיך ביחד עם רוזנטל ואחרים את המחקר על "אפקט פיגמליון". הם הראו שלא רק לציפיות חיוביות יש השפעה, אלא גם לציפיות שליליות. התברר בוודאות שאותו מנגנון המעודד תלמידים להצטיין, פועל גם בכיוון ההפוך, ותלמידים חלשים קולטים מסרים של חוסר אמונה ביכולתם ומגשימים את ה"הישגים" הנמוכים שהמורים מצפים מהם. תופעה זו כונתה "אפקט הגולם" (Babad et al. 1982).
התנהגויות הבדליות עם אפקטים משמעותיים
מעובד עפ"י באב"ד 1996
במאמץ ה"בלשי" לאתר את ערוצי התקשורת, שבהם המורה "מעביר" את רגשותיו האמיתיים לתלמיד, התמקדו החוקרים בניתוח שפת הגוף. רוב האנשים מאמינים שהם מסוגלים להסתיר את רגשותיהם האמיתיים (בעיקר השליליים) ולזייף הבעת רגשות חיוביים תחתיהם. ממצאים אמפיריים (Zuckerman et al. 1981, 1986 ) הראו שהדבר אפשרי בגבולות מסוימים, אך לא ניתן למנוע תופעות של "דליפה". התרמית מצליחה יותר בערוצים הניתנים לשליטה, לדוגמה, בתוכן המילולי של הדברים ולאחריו בהבעות הפנים, אבל נכשלת בצדדים אחרים של שפת הגוף , תנועות גוף לא רצוניות, נימת הדיבור במנותק מהתוכן המילולי וכו'. המשמעות האפשרית (והעגומה למדי) שעולה מממצא זה היא שגם כאשר המורה משתדל ככל האפשר להתנהג, בעיקר בדבריו ובהבעות פניו באופן שוויוני אל התלמידים, אין הוא יכול להסתיר את "דליפת" הרגש השלילי שיש לו לכמה מהם.
כדי לבדוק זאת נעזרו חוקרים בטכניקה מתוחכמת – הם צילמו בווידאו מורות בעת שהן מדברות אל תלמידים טובים (מושאי ציפיות גבוהות) ואל תלמידים חלשים (מושאי ציפיות נמוכות). את הסרטים המצולמים הם חתכו לקטעים קצרים ביותר (בני 10 שניות כל אחד), הפרידו את התנהגות המורות לכמה ערוצים (פנים, גוף, קול, תוכן מילולי) וערכו קטעים אלה באופן מקרי. את "סלט ההקלטות" בכל ערוץ וכלפי כל תלמיד הם הראו לקבוצת אנשים. הממצאים מלמדים שהבעות הפנים ותנועות הגוף של המורות נשפטו כמביעות יותר רגש חיובי כלפי התלמידים הגבוהים, ויותר רגש שלילי כלפי התלמידים החלשים. רמת הפעילות שלהן (משימתיות, ישירות, רמת אנרגיה) בערוצים הלא-מילוליים הייתה גבוהה, די במפתיע דווקא כלפי התלמידים החלשים. לעומת זאת ההתנהגות המילולית של המורות נשפטה כשוויונית יותר (Babad et al. 1989). המסקנות שעולות מתוך הממצאים, לדעת באב"ד (1996):
"בתחומים הניתנים לשליטה עצמית, נראה שמורים מצליחים להפעיל את השילוב הסותר של התנהגות שווה לכל התלמידים תוך כדי מתן טיפול טוב יותר לתלמידים החלשים. הם מחלקים את הביקורת שלהם באופן שוויוני ונזהרים שלא לחזור לדפוסים קודמים של מתן שבח רב יותר ומשוב חיובי לתלמידים הטובים. בתחום הלימודי הם מפצים את החלשים בתמיכה לימודית רבה יותר . . . עם זאת הם שולטים פחות בגוונים הדקים והסמויים של התנהגותם הרגשית, ובדיעבד הם משדרים לחלשים רגש שלילי רב יותר יחד עם תמיכה לימודית רבה. הצופים והתלמידים עצמם קולטים שדרים שליליים אלה, אך המורים אינם מודעים אליהם, והם מאמינים בדבקות שהם מתמודדים היטב עם בעיית ההטרוגניות בכיתה, וש"השפעות של ציפיות" אינן יכולות להתרחש בכיתותיהם" (עמ' 24).
חשוב לציין שישנם, כמובן, הבדלים אישיים בין המורים הן בעוצמת ההתנהגות ההבדלית שלהם והן באמונה, שיש ביכולתם להתגבר על כך. מחקרים מלמדים שמורים דוגמטיים יותר, המושפעים יותר ממידע מטה (שמתבטא, לדוגמה, במתן ציונים גבוהים יותר ל"גיל רובינשטיין" מאשר ל"שמעון אמסלם" על מבחנים זהים), מפגינים התנהגות הבדלית יותר בכיתותיהם, הגורמת להתממשות ציפיותיהם החיוביות והשליליות. עוד נמצא שדווקא המורים הרואים עצמם אובייקטיבים ושקולים והמאמינים שהתנהגותם שוויונית לחלוטין, דווקא בכיתותיהם נמצאו השפעות חזקות יותר של התממשות ציפיות, הן אפקט פיגמליון והן אפקט הגולם.
ומה באשר לתלמידים? האם הם חשים את היחס המפלה? כיצד הם מקבלים אותו? ובכן, לדעה, ש"ילדים רואים הכול ואי-אפשר לשקר להם", יש ככל הנראה אחיזה במציאות. כששאלו ילדים צעירים כיצד הם יודעים מהי מידת החוכמה שלהם בבית-הספר, הם ציינו בעיקר את יחסם של המורים אליהם כמדד וביטוי לכך. אם המורות התפעלו מתשובותיהם, אם נתנו להם משימות יותר קשות, אם הן הושיבו אותם בקבוצה עם ילדים שנחשבו חכמים, אם הטילו עליהם יותר אחריות – כל אלה היוו עבורם סימנים לכך שהם אכן פיקחים ונבונים (Marshall & Weinstein, 1984). תלמידים בכיתות ד' וכיתות ז', שהראו להם אותם קטעים קצרצרים של מורות בעת שיחה עם תלמידים ניחשו בהצלחה אם היא נמצאת בשיעור עם תלמיד חלש או עם תלמיד חזק. (Babad et al. 1991). התברר שגם כאשר הראו את הקטעים האלה שצולמו בישראל לתלמידים מניו-זילנד, שלא היו מסוגלים כלל להבין את התוכן המילולי, הם זיהו בהצלחה את הסיטואציה ואת פירוש הרגשות שהועברו על-ידי המורות. (Babad & Taylor, 1992)המשמעות העגומה היא שתלמידים מושאי ציפיות נמוכות חשים פעם אחר פעם כיצד המורה מנסה בעזרת דיבור איטי ודידקטי ללמד אותם חומר פשוט, ומאותת ללא מילים ש"ליוסי יש יכולת נמוכה". דווקא המאמצים שמורים עושים כדי לעזור נתפסים לעתים קרובות כהדבקת תווית של חולשה ונכשלות.
מוזמנים לקרוא ולקבל מידע נוסף אודות:
