אני לא מאמין
הופץ.באינטרנט (הכותב אלמוני)
אם היית ילד בשנות ה-40, 50, ואפילו 60, נסה לעצור רגע, להביט לאחור ולעכל את העובדה הפשוטה – בעצם "קשה להאמין שאנחנו עדיין בחיים".
כילדים נסענו במכוניות בלי חגורות בטיחות או שקי אוויר. מיטת התינוקות שלנו הייתה מצופה בצבעים עליזים מבוססים על עופרת. לא היו מכסי בטיחות על תרופות, דלתות ושקעי חשמל. רכבנו על אופניים ללא קסדות ושתינו מים מצינור בגינה ולא מבקבוק של מי עדן.
בילינו שעות בבניית מריצות משאריות וחומרים שמצאנו. ואז התגלגלנו במורד הגבעה רק כדי לגלות ששכחנו את המעצורים. אחרי שהתגלגלנו לסבך שיחים כמה פעמים, למדנו איך לפתור את הבעיה בפעם הבאה.
עזבנו את הבית בבוקר ושיחקנו הרבה שעות בחוץ, חזרנו הביתה כשאורות הלילה נדלקו. אף אחד לא יכול היה להיות איתנו בקשר, לא היו טלפונים ניידים וההורים שלנו לא נלחצו כשלא שמעו וידעו היכן אנחנו למעלה משעתיים.
נחתכנו ושברנו לפעמים עצמות ושיניים שלא גררו תביעות משפטיות. אף אחד לא האשים את הסביבה, רק את עצמו ולמד מכך לקח.
נלחמנו והרבצנו זה לזה, קיבלנו מכות שהפכו משחור לסגול ולכחול והתגברנו על כך.
אכלנו עוגות, לחם וחמאה ושתינו מיצים ממותקים אך לא סבלנו ממשקל יתר… "שרפנו קלוריות" כששיחקנו בחוץ, לא ישבנו שעות בבית. התחלקנו בשתייה זה עם זה מאותו בקבוק ואף אחד לא מת מזה.
לא היו לנו משחקי מחשב, משחקי וידאו, 65 תחנות טלוויזיה, סרטי וידאו, ומערכת הגברה, טלפונים ניידים או אישיים, מחשבים אישיים ושיחות באינטרנט… לא היה פייסבוק, ווטסאפ ולא חיפשנו את פוקימון… קראנו הרבה ספרים ששאלנו מספריה, הלכנו לקולנוע פעם פעמיים בשנה.
והיו לנו חברים… יצאנו החוצה ומצאנו את החבר'ה. רכבנו על אופניים או הלכנו לחברים ברגל, ההורים לא עמדו לרשותנו עם רכב כנהגים אישיים. כשהגענו לחברים "סתם" דפקנו בדלת אמרנו שלום ופטפטנו איתם. דמיינו לכם בלי לבקש רשות מההורים, לבדינו, שם בעולם הקר והאכזר בלי שמירה! איך עשינו זאת?
ניסינו להתקבל לנבחרת הכדורסל והכדורעף ורובינו לא התקבלנו – למדנו להתגבר על אכזבות.
לא כל התלמידים למדו והשקיעו, אלו שנכשלו נשארו עוד שנה ולמדו עד שידעו את החומר. ידענו מה פירוש להקל ראש ולשלם את המחיר, אבל לא עלה בדעתנו לבקש הקלות במבחנים. בתי הספר לא התחשבו בצרכינו, אנחנו למדנו להתאים עצמינו לדרישות המסגרת.
מעשינו היו שלנו, ציפינו לתוצאות בהתאם למה שעשינו, לא היה לנו אף אחד להתחבא מאחריו, אף אחד שיחפה עלינו. לחשוב שההורים יוציאו אותנו מהבוץ אם עברנו על החוק, לא היה עולה על דעתנו. הם בעצם צידדו בחוק – תארו לעצמכם!
היה לנו חופש פעולה להיכשל, להצליח ולהתנהג באחריות, למדנו איך להתגבר.
גדלנו כדרך ילדים שלומדים להכיר את העולם ולהתמודד בו, גם אם הדרך היא קשה. למדנו שהחיים הם לא פיקניק ושרדנו.
עורכי הדין והממשלות לא הגנו הגנת יתר על ילדים, לא עסקו בזכויות הילד ובחובות ההורים, ולא שמו ילדים במרכז הבמה.
התבוננו בעולם של הגדולים וניסינו לחקות אותו, למדנו להצטרף אל המבוגרים ולכבד את רצונם. הורינו לא התכופפו על בירכיהם לרצות אותנו ולהיכנע לכל גחמותינו. הם שמרו על הכללים ואפילו קבעו אותם. זה היה מובן מאליו שעלינו לשמוע בקולם. דרכם החינוכית, צורכי השעה ואילוצים שונים הכתיבו את מהלך העניינים ולא צורכי הילדים ורצונותיהם.
דור זה, גידל כמה מטובי האנשים שלקחו סיכונים, פתרו בעיות והימצאו המצאות ששינו את פני האנושות כולה. 50 השנים האחרונות נושאות בקרבן אינספור המצאות ודעות חדשות. דור זה התמודד עם שואה ותקומה, מלחמות וניצחונות. בארץ אפילו הקמנו מדינה, לא היה קל עשינו כמה שגיאות, אבל תמיד הבנו שרק אנחנו יכולים לעזור לעצמינו לקום מחדש כשצריך, ידענו שרק אנחנו אחראים למעשינו.
מוזמנים לקרוא וקבל מידע נוסף אודות:
