בטבעי שלי אני כותבת בדרך כלל לנשים, בתחושה שלי הן אלו שקוראות אותי.
לכן הופתעתי כשקיבלתי הודעה מאחד מחברי הקבוצה שבה אני כותבת ובה בקשה לעצה למילואימניק שעומד להשתחרר ולחזור לשגרה. הוא ביקש לדעת איך כדאי לגשת לשיח אינטימי ומחבר.
אחרי שכתבתי לו חשבתי שאולי זה יכול להיות רלוונטי לעוד גברים שאני לא יודעת שקוראים אותי אז מניחה פה, אולי ייתן למישהו משהו.
"הי.
משמח לשמוע שאתה חוזר לשגרה.
העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך זה לא מה להגיד אלא מה לחשוב.
כשאתה מגיע הביתה בתודעה של הערכה עמוקה, בידיעה ברורה ותודה גדולה על כל הדברים שקרו בהעדרך. בידיעה שמישהי פה ניהלה את כל המערך הזה לבד.
נכנס הביתה מתוך אהבה גדולה על מי שהיא ועל כל הטוב שזכית בו.
כשכל זה נמצא אצלך בלב, אתה אפילו לא חייב להגיד שום דבר, כמובן שאתה יכול, אבל זה לא העניין.
כשאתה יודע את כל זה אתה יכול להתעניין, לשמוע איך היה לה,
מה זה היה בשבילה להיות לבד במערכה הזו, איך זה בשבילה להיות בלעדיך,
מה היה לה קשה ועם מה התמודדה יותר בקלות.
אתה יכול לשתף אותה במה שעבר עליך ואיך זה להיות רחוק מהבית ורחוק ממנה.."
וזה אולי הדבר הכי קריטי שלמדתי מהמורה שלי Meital Hadad-Masuri ,
שפחות משנה מה אנחנו אומרים ועושים, יותר משנה מה אנחנו חושבים ומרגישים כלפי בן הזוג שלנו.
הוא שומע את השדר, לא את המילים.
אנחנו יכולים לבוא עם זר פרחים ומילים יפות אבל אם אנחנו לא מעריכים באמת זה פשוט לא עובד..
תעריך, תאהב, תעטוף (אולי גם איזה תכשיט זהב לא יזיק פה… ????). בדרך כלל זה עובד.
כתבה: מוריה בן ארי דורות מנחה ויועצת בגישת שפר
מוזמנים להתרשם מהקורסים וסדנאות מקיפות שלנו בתחום הזוגיות:
