אנחנו רוצים להיות הורים טובים. להיות נוכחים, להקשיב, לדאוג שלילדים לא יחסר דבר ולתת להם את כל מה שאנחנו יכולים. אבל מה קורה כשהרצון הזה גורם לנו לוותר שוב ושוב על הצרכים שלנו? כשיציאה זוגית, מפגש עם חברים או אפילו שעה של שקט מלווים בתחושת אשמה? רגשות אשמה בהורות עלולים לגרום לנו להאמין שכל בחירה בעצמנו באה בהכרח על חשבון הילדים.
במרכז שפר אנחנו עוסקים זה כ-16 שנים בהורות, בזוגיות ובמודעות עצמית. במסגרת הפעילות שלנו אנחנו פוגשים הורים שמקדישים חלק גדול מחייהם למשפחה, ובכל זאת מרגישים שהם לא עושים מספיק. מהניסיון שלנו, לעיתים הקושי אינו נובע רק מהעומס היומיומי, אלא גם מהמחשבה שהורה טוב צריך להיות זמין לילדיו בכל רגע ולוותר על רצונותיו למענם.
בשיחה עם רותי לבייב, אני מיטל חדד מסורי, מנכ"לית מרכז שפר, מציעה להתבונן מחדש בתחושת ההקרבה בהורות, במקומם של הילדים במשפחה ובאפשרות להיות הורים מסורים בלי לוותר לחלוטין על עצמנו. דרך העקרונות של גישת שפר נבחן כיצד אפשר להתחשב בילדים, לתת מקום לזוגיות ולבחור גם בצרכים האישיים שלנו, בלי שכל החלטה תהפוך למקור לאשמה.
למה הורים מרגישים אשמים כשהם עושים משהו למען עצמם?
לפני שהפכנו להורים, יכולנו לצאת בערב, להיפגש עם חברים או לתכנן חופשה בלי לחשוב על סידורי שינה, חוגים ובייביסיטר.
כשהילדים נולדים, סדרי העדיפויות משתנים באופן טבעי. יש תינוק שזקוק לטיפול, לילות בלי שינה ושגרה חדשה שמצריכה מאיתנו זמן ואנרגיה. גם כשהילדים גדלים, האחריות ההורית ממשיכה להיות חלק משמעותי מהחיים.
אבל לפעמים, לצד האחריות, מתפתחת אצלנו תחושה שכל דבר שאנחנו עושים למען עצמנו דורש הצדקה.
אנחנו רוצים לצאת בערב, אבל הילדה מבקשת שנישאר.
אנחנו מתכננים חופשה זוגית, אבל חוששים שהילדים יתאכזבו.
אנחנו רוצים להקדיש זמן לתחביב או למפגש חברתי, אבל מרגישים שאולי נכון יותר לבלות את הזמן הזה עם המשפחה.
במצבים כאלה כדאי לשאול: האם אנחנו משנים את התוכניות משום שזה באמת מה שנכון כרגע למשפחה, או משום שקשה לנו לשאת את האפשרות שהילדים לא יהיו מרוצים?
רגשות אשמה אינם בהכרח סימן לכך שעשינו משהו לא נכון. לפעמים הם נובעים מהציפייה שלנו מעצמנו להיות הורים שמצליחים לענות על כל רצון וצורך, כל הזמן.
מה ההבדל בין ויתור מתוך בחירה לבין הקרבה מתוך אשמה?
הורות כוללת ויתורים. אנחנו משנים תוכניות, מתאימים את סדר היום ומשקיעים בילדים משאבים רבים. לא כל ויתור הוא בעיה, ולא כל בחירה להעדיף את צורכי הילדים על פני הרצונות שלנו מעידה על חוסר איזון.
בשיחה עם רותי לבייב,אני משתפת שגם בחיי היו תקופות שבהן ויתרתי על דברים שרציתי לעשות כדי לגדל את ילדיי, לצד העבודה והקריירה.
אבל גישת שפר מזמינה אותנו לבחון לא רק על מה ויתרנו, אלא גם מאיזה מקום התקבלה ההחלטה.
יש הבדל בין הורה שבוחר להישאר בבית כי זה מתאים לו ולמשפחתו, לבין הורה שמרגיש שאסור לו לצאת משום שהילד עלול להתאכזב.
יש הבדל בין החלטה להשקיע בחוג נוסף לילד לבין תחושה שאין לנו זכות להוציא כסף על משהו שאנחנו רוצים.
וכשאנחנו מוותרים שוב ושוב מתוך תחושה שאין לנו ברירה, עלולים להצטבר תסכול, שחיקה וציפייה שהילדים יעריכו את ההקרבה שלנו.
השאלה אינה האם אנחנו צריכים להפסיק לוותר, אלא האם אנחנו עדיין מרגישים שיש לנו אפשרות לבחור.
צפו בפודקאסט המלה שלי עם רותי לבייב»
האם הילדים צריכים להיות במרכז כל החלטה משפחתית?
הילדים שלנו חשובים ואהובים. אנחנו אחראים לדאוג לצרכים שלהם, להגן עליהם ולספק להם סביבה בטוחה ותומכת.
אבל האם המשמעות היא שכל החלטה משפחתית צריכה להתקבל בהתאם לרצון שלהם?
נחשוב על משפחה שבה ילדה בת חמש אינה רוצה שההורים יצאו בערב. היא מבקשת שרק אמא תשכיב אותה לישון, לא מוכנה להישאר עם בייביסיטר ומתקשה לקבל את הפרידה הזמנית.
ההורים רואים שקשה לה, ולכן מבטלים את התוכנית. בפעם הבאה קורה דבר דומה, ובהדרגה הם מתחילים להרגיש שאין להם אפשרות לצאת מהבית בלעדיה.
חשוב להבחין בין קושי זמני שמתאים לגיל ולנסיבות לבין מצוקה שדורשת בירור ותמיכה מיוחדת. לא כל ילד מוכן לאותה פרידה באותו גיל, ואין צורך לכפות שינוי בלי להתחשב במצבו.
עם זאת, בגישת שפר אנחנו מציעים להוסיף לשיקולים גם שאלה על האמון שלנו בילד: האם אנחנו מאמינים שהוא יכול ללמוד להתמודד בהדרגה עם פרידה זמנית, בליווי ובהכנה מתאימים?
הילדה אינה צריכה להיות אחראית להחלטות של המבוגרים, וההורים אינם צריכים לראות בכל התנגדות שלה הוראה לבטל את התוכניות.
אפשר להכיר ברגשות שלה, להעניק ביטחון ותמיכה, ובו בזמן לזכור שגם להורים יש רצונות וצרכים לגיטימיים.
איך רגשות אשמה בהורות משפיעים על הזוגיות?
אחד המקומות שבהם רגשות האשמה מורגשים במיוחד הוא הקשר הזוגי.
אחרי יום של עבודה, סידורים וטיפול בילדים, לא תמיד נשאר זמן או כוח לשיחה, לבילוי משותף או לקרבה זוגית.
לפעמים אנחנו אומרים לעצמנו שנשקיע בזוגיות כשהילדים יגדלו, כשהתקופה העמוסה תסתיים או כשיהיה קל יותר למצוא סידור לילדים.
אבל לא תמיד העומס הוא הסיבה היחידה. לעיתים אנחנו מתקשים להעניק לזוגיות מקום משום שכל זמן שמוקדש לבני הזוג נתפס אצלנו כזמן שנלקח מהילדים.
בגישת שפר אנחנו רואים את המשפחה כמערכת שיש בה מקום לכולם. הילדים הם חלק מרכזי וחשוב ממנה, אבל גם הקשר הזוגי הוא חלק מחיי המשפחה.
בחירה להקדיש זמן לבן או לבת הזוג אינה מעידה על אהבה פחותה לילדים. היא מבטאת הכרה בכך שלהורים יש מערכת יחסים שראויה לתשומת לב בפני עצמה.
אם תרצו להעמיק דווקא בדרכים לטפח את הקשר הזוגי בשגרת המשפחה, הרחבנו על כך במאמר שלנו: איך לשמור על זוגיות קרובה אחרי שנולדים ילדים.
מה קורה כשבני הזוג לא מסכימים על חינוך הילדים?
רגשות אשמה בהורות יכולים להתעורר גם כשאנחנו מרגישים שבן או בת הזוג אינם פועלים בדרך שהיינו רוצים.
אחד ההורים חושב שצריך להציב גבולות ברורים יותר. השני מעדיף להקשיב ולהמתין.
אחד רוצה להתערב במריבה בין האחים. השני מאמין שהם יכולים לנסות לפתור אותה בעצמם.
לפעמים חוסר ההסכמה הופך לוויכוח אישי:
- "אתה תמיד מוותר להם."
- "את מחמירה איתם יותר מדי."
- "אם היית מגבה אותי, הם היו מקשיבים."
במקום להתמודד עם הסיטואציה המשפחתית, אנחנו מתחילים לנסות לשנות את התגובה של בן הזוג.
בשיחה עם רותי לבייב, אני מציעה לבחון את הציפייה שבן או בת הזוג יחנכו בדיוק כמונו.
האם אנחנו מסוגלים להכיר בכך שיש לנו דרכי תגובה שונות? האם כל הבדל חייב להפוך למאבק? והאם אנחנו יכולים לדבר על ההבדלים בינינו בלי להאשים זה את זה?
גישת שפר מדגישה את ההבחנה בין הבחירות שנמצאות בידינו לבין הבחירות של אנשים אחרים, לרבות בני הזוג שלנו.
אין פירוש הדבר שצריך לוותר על שיחה, תיאום או החלטות משותפות. להפך, שיתוף פעולה חשוב במיוחד בנושאים הנוגעים לביטחון הילדים ולצרכים שלהם.
אבל אפשר לנסות להגיע להבנות מתוך כבוד, במקום מתוך ניסיון לשלוט בכל תגובה של בן הזוג.
האם הורה טוב חייב לדאוג שהילדים יהיו מאושרים כל הזמן?
כשהילד מאוכזב, עצוב או כועס, טבעי שנרצה לעזור לו.
אבל לפעמים אנחנו מרגישים שהרגשות שלו מעידים על כך שנכשלנו כהורים.
אם הילד התאכזב משום שלא קיבל עוד חוג, אולי היינו צריכים להסכים.
אם הילדה בוכה כי יצאנו בערב, אולי לא היינו צריכים לצאת.
אם הילדים אינם מרוצים מהחלטה משפחתית, אולי קיבלנו החלטה לא נכונה.
אלא שלא כל אכזבה היא סימן לפגיעה, ולא כל תסכול הוא מצב שאנחנו חייבים למנוע.
החיים במשפחה מפגישים את כולנו עם רצונות שונים. לפעמים ההורים בוחרים משהו שהילדים לא היו בוחרים, ולפעמים אנחנו צריכים להתחשב באדם אחר גם כשהיינו מעדיפים תוצאה שונה.
התפקיד שלנו כהורים אינו להבטיח שהילדים יהיו מרוצים בכל רגע, אלא ללוות אותם באהבה, באחריות ובאמון ביכולתם להתמודד עם החיים.
כמובן, חשוב להקשיב למצוקה אמיתית ולהעניק עזרה מותאמת כשצריך. האמון ביכולת של הילד להתמודד אינו תחליף לתמיכה או להתייחסות לצרכים שלו.
איך אפשר להפחית רגשות אשמה בהורות בלי להתעלם מצורכי הילדים?
אין דרך אחת שמתאימה לכל משפחה. הגיל של הילדים, מצבם הרגשי, הנסיבות והצרכים של כל בני הבית משפיעים על ההחלטות שלנו.
עם זאת, בגישת שפר אנחנו מציעים להתחיל בהתבוננות על המחשבות שמלוות אותנו ברגעי הבחירה.
לפני שאנחנו מבטלים תוכנית, מוותרים על רצון אישי או משנים החלטה כדי למנוע אכזבה, אפשר לשאול את עצמנו:
- האם הילד באמת זקוק לעזרה שלי כרגע, או שקשה לי לראות אותו לא מרוצה?
- האם אני מקבל את ההחלטה מתוך בחירה, או מתוך פחד להרגיש הורה לא מספיק טוב?
- האם אני נותן מקום גם לצרכים שלי ולצרכים של בני משפחה אחרים?
- האם אני מאמין שהילד יכול להתמודד עם קושי מסוים, בהתאם לגילו וליכולותיו?
- האם אפשר להקשיב לרגשות שלו גם בלי לשנות מיד את ההחלטה?
השאלות האלה אינן מבחן להורות טובה, ואין להן תשובה אחת נכונה. המטרה היא לאפשר לנו לזהות מתי אנחנו פועלים מתוך שיקול דעת ומתי תחושת האשמה היא זו שמנהלת אותנו.
לפעמים נחליט להישאר בבית. לפעמים נבחר לצאת. לפעמים נבין שהילד זקוק כרגע לתמיכה נוספת.
ההבדל הוא שאנחנו לומדים לתת מקום גם לשיקול הדעת שלנו, ולא רק לחשש שהילדים יתאכזבו.
משפחה היא מקום שיש בו מקום לכולם
אנחנו יכולים להיות הורים אוהבים ומסורים בלי להרגיש שאנחנו צריכים לוותר על כל מה שחשוב לנו.
אפשר להשקיע בילדים וגם לשמור על קשר זוגי. אפשר להקשיב לרצונות שלהם וגם לקבל החלטות שלא תמיד ישמחו אותם. אפשר לבחור לפעמים להקריב מעצמנו למען המשפחה, בלי להפוך את ההקרבה להגדרה היחידה של הורות טובה.
בגישת שפר אנחנו מזמינים הורים לבחון את המקום שממנו הם פועלים: האם אנחנו בוחרים מתוך אמון וביטחון, או מתוך תחושה שאנחנו חייבים לדאוג לכך שאיש בבית לא יתאכזב?
כשאנחנו מכירים בכך שגם לנו יש מקום במשפחה, אנחנו יכולים לפעול מתוך פחות אשמה ויותר בחירה.
רוצים לשנות את הדרך שבה אתם חווים את ההורות והזוגיות?
במרכז שפר אנחנו עוסקים בקשר שבין המחשבות שלנו, הבחירות שלנו ומערכות היחסים בחיינו. במסגרת לימודי ייעוץ מודעות עצמית אנחנו מעמיקים בהתבוננות בדפוסים ובאמונות שמשפיעים על ההתנהלות שלנו, ואילו בלימודי הדרכת הורים בגישת שפר אנחנו מאפשרים לבחון מחדש את התפקיד ההורי ואת היחסים עם הילדים.
למי שרוצים להעמיק גם בקשר הזוגי, אנחנו מציעים גם לימודי ייעוץ זוגי והנחיית סדנאות זוגיות, העוסקים במערכות היחסים ובאפשרויות לשינוי בתוכן.
אפשר להתחיל את ההיכרות עם הגישה דרך התוכנית "להתחיל מבראשית", המזמינה להתבונן על ההורות, הזוגיות והיחסים עם עצמנו מנקודת מבט חדשה.
מוזמנים להכיר את התוכנית ואת מסלולי הלימוד של מרכז שפר, ולגלות כיצד אפשר להעניק מקום לילדים, לזוגיות וגם לעצמנו.
המאמר מבוסס על שיחה ביני מיטל חדד מסורי, מנכ"לית מרכז שפר, לרותי לבייב, ומציג את עקרונות גישת שפר. הוא אינו מהווה תחליף לייעוץ מקצועי מותאם אישית במצבים הדורשים זאת.
שאלות שתמיד שואלים אותנו
האם הורים צריכים לוותר על עצמם למען הילדים?
הורות כרוכה בוויתורים, אבל אין פירוש הדבר שהצרכים של ההורים והזוגיות צריכים להיעלם. בגישת שפר אנחנו מזמינים הורים לתת מקום גם לעצמם ולזוגיות בתוך המשפחה.
איך שומרים על הזוגיות בלי להרגיש אשמה כלפי הילדים?
מתחילים מההבנה שגם לזוגיות יש מקום חשוב בבית. כשהורים בטוחים יותר במקום שלהם ובזכות שלהם לטפח את הקשר הזוגי, הם יכולים לקבל החלטות מתוך בחירה ולא רק מתוך חשש מתגובת הילדים.
