שבועיים לתוך החופש הגדול, איפה זה פוגש אתכם?
"עברו רק שבועיים והילדים כבר מטפסים על הקירות…!"
או "מה, כבר עברו שבועיים…?"
חוששים ודואגים? או דווקא שמחים ורגועים?
הנה התחושות שלי:
אין לחץ בבוקר להספיק להסעה,
הילדים לא צריכים לקום מוקדם,
לא צריך להכין סנדוויצ'ים,
קל.
פעם, בחופש הגדול, הייתי מרגישה בלחץ,
להספיק, לעשות, לצאת, לנסוע, לבלות, לנוח.
כי צריך…
כי זה יהיה כיף…
כי איזה מן חופש זה בלי…
כי מסכנים הילדים, שלא יהיה להם חסך…
מבינים את האבסורד? הייתי בלחץ לנוח.
ואז הגיעה הקורונה ולימדה אותי שיעור חשוב – קודם כל על עצמי.
התברר לי שאני מהסוג של אריק איינשטיין, אוהבת להיות בבית.
סתם ככה בלי לעשות כלום.
נכון שבקורונה אי אפשר היה ללכת לשום מקום, כי הכול היה סגור,
אבל גיליתי שממש נחמד ונעים לי פשוט להיות בבית.
לא הרגשתי שחסר לי כלום ולא הייתה לי תחושת החמצה.
ובאורח פלא, או שלא, גם לילדים לא היה חסר כלום.
הייתה אווירה טובה בבית והילדים לא טיפסו על הקירות.
הדבר השני שהתחדד לי הוא שאם זה היה בסדר בקורונה, זה בסדר גם עכשיו.
הרי היה נעים ונחמד, שלו ורגוע, ולא היה חסר לנו כלום.
אז מה זה משנה אם הייתה קורונה או לא?
נכון שלא הייתה ברירה אם להישאר בבית או לא,
אבל זה היה יכול להיות קשה, לא נעים ומחניק, וזה לא היה ככה!
אז הנה עכשיו החופש הגדול, ויכול להיות שלמרות הכול נמצא את עצמנו באיזו חופשה, אבל בלי לחץ.
כי אפשר גם בלי.
אפשר גם פשוט להיות בבית.
והילדים?
אני סומכת עליהם שיסתדרו,
שימצאו רעיונות מה לעשות,
שיהיו מרוצים בחלקם,
שיהיו יצירתיים,
שיעזרו אחד לשני ולחברים שלהם,
שינוחו…
"אמא משעמם לי"?! לא בבית ספרנו.
כתבה: תמי כהן מנחת הורים בגישת שפר
