כתבה ליטל אלקלעי מנחת הורים בגישת שפר:
תמיד כשחג השבועות מתקרב
ואני כבר מפנטזת על עוגות גבינה וקישים שווים,
אני נזכרת בערב שבועות מלפני 11 שנים—
מצאתי את עצמי יום לפני החג בביה"ח עין כרם
עקב עניין בריאותי דחוף עם אחד הילדים,
טיפול מסויים שדרש גם אישפוז להשגחה
כשהצפי היה, בהנחה שהכל בסדר,
להשתחרר בערב החג הביתה.
מה שהרגשתי באותו הרגע, כשנודע לי שאני מגיעה הביתה רק
כמה שעות לפני כניסת החג, זה לחץ נוראי…
מי יכין את החג?
מי יבשל ויאפה את כל האוכל השווה שתכננתי עליו?
מי ינקה ויארגן ויסדר ויכין וידאג
שהכל יהיה מוכן בזמן
וגם טעים ונעים?
איך עושים חג כשאמא לא בבית כדי לארגן הכל??
כשנמצאים בבית החולים מקבלים פרופורציות אחרות על החיים באופן כללי.
פתאום הדבר הכי חשוב הוא מה שבשיגרה מובן לנו מאליו – הבריאות
ואין לנו ברירה אלא להרפות מכל מה שלא בשליטתנו.
הבנתי שהלחץ לא יגרום לשיחרור מוקדם או לבריאות שאנחנו זקוקים לה
ובלית ברירה – שיחררתי…
שיחררתי את האחריות מעל כתפי. שיחררתי את הדאגה והלחץ ממה יהיה.
קיוויתי שנגיע מספיק זמן לפני החג הביתה כדי שאצליח לאלתר משהו,
ושלא נכניס חג עם אוכל-ביזיון ובית מבולגן…
אחרי לילה ללא שינה (קבלו טיפ: כירורגית ילדים היא לא מקום שאפשר באמת לנוח בו, למקרה שתכננתם על זה למתישהו…עזבו. לכו על צימר…)
ואחרי בוקר שכלל סבב רופאים, בדיקות ודיונים – קיבלנו מכתב שיחרור
לקחנו את התינוק המשוחרר שלנו ונסענו מהר הביתה.
כשנכנסנו הביתה – הלם!
השולחן היה ערוך, הבית נקי ומסודר והאוכל מוכן,
ולא סתם אוכל – כל מה שתכננתי ואפילו יותר!
את כל זה עשו הילדים שלנו.
פייר? התרגשתי!
הבנתי שכשאני לא "יושבת להם על הוריד" שיעזרו,
כשהאחריות אינה אצלי –
מישהו אחר לוקח אותה.
מסתבר שלא רק לי אכפת אלא גם להם.
זה היה שיעור ענק בשבילי על איך מעבירים אחריות
איך משחררים אותה באמת
ומאפשרים להם לקחת את האחריות על עצמם.
וגם – גיליתי (שוב…) כמה שהם מדהימים,
כמה כוחות ויכולות יש להם.
ומסתבר שכשאני לא מפריעה לזה – אז הכוחות האלה גם באים לידי ביטוי…
חודש טוב!
וחג שמח!
מוזמנים להתרשם מקורסים מקצועיים ומקוונים שלנו בתחום ההורות:
