על הילד שלא עוזר בניקיונות לפסח ועל יציאה לחירות עם מטאטא ביד

  1. ראשי
  2. הורות
  3. על הילד שלא עוזר בניקיונות לפסח ועל יציאה לחירות עם מטאטא ביד

בס"ד

כתבה ענת דומן מנחת הורים בגישת שפר

ספוילר: הפוסט הזה לא יהיה על גיוס הילדים לניקיונות.

לא יהיו פה טיפים על טבלאות, פרסים או מדבקות.

כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה.

כולנו שמענו על 'איך אפשר לגייס את כולם בכיף להכנות',

וגם על ההבטחה לטיול ענק לפני פסח אם נסיים את הבית בזמן…

 

בואו נדבר קצת על הילד הזה שלא מנקה לפסח. בכלל.

באמת שניסינו הכל.

דיבורים, תחנונים, צעקות,

פרסים, עונשים, טבלאות,

מדבקות, רשימות.

ובאמת שלא ביקשנו הרבה,

הגדרנו משימות קטנות וקלות,

עם הוראות ביצוע מדויקות,

בדיוק כמו שהסבירו לנו שצריך.

אפילו חייכנו כשביקשנו, (וגם הבטחנו פרס נאה).

שרק יזוז כבר,

שירים משהו מהרצפה,

יסדר מגירה,

יעביר מטלית על מדף.

והוא?

אומר שוב ושוב:

"עוד רגע", "אחר כך", "לא בא לי", "למה דווקא אני?"

וממשיך לא לעשות כלום!

לפעמים יש ילד אחד שמתנהל כך, לפעמים יותר מאחד,

ולעיתים – כל הילדים יחד…

 

הגיע הזמן לשאול את השאלה המתבקשת,

באמת באמת, עם יד הלב,

מה יותר קשה לנו כהורים?

לנקות את כל הבית בעצמנו, בלי שהילדים נוקפים אצבע,

או: עצם העובדה שהילדים לא נוקפים אצבע?

נכון, להשתלט על כל הבית לקראת החג זה לא קל. טכנית יש המון עבודה,

וברור שעוד ידיים עובדות היו יכולות לזרז את העניינים ולהקל עלינו באופן משמעותי.

אבל אם נודה על האמת, הבעיה שלנו לפני פסח היא לא תמיד טכנית.

הרי אם זו הייתה הבעיה, הפתרון שלנו היה להתחיל לנקות קודם, או להביא עזרה חיצונית

בתשלום סמלי.

העניין הוא – שאנחנו לא רוצים עזרה חיצונית! אנחנו רוצים עזרה מתוך הבית!

הבעיה האמיתי שלנו היא לא הכריעה תחת הנטל וגם לא המרוץ נגד הזמן,

אלא עצם העובדה שהילד לא מושיט יד לעזרה.

זו לא בעיה טכנית בכלל, זה עניין מהותי.

לא קל לראות אותו תקוע בפלאפון או במחשב ולא מסייע בדבר, בפרט מול העומס שלנו

והקריאה הנואשת לעזרה.

התחושות שלנו כהורים בסיטואציות האלה יכולות לנוע על ציר רחב:  עלבון, תיסכול,

אכזבה, כעס, כישלון…

אנחנו נפגעים כשאנחנו מרגישים שהילד לא סופר אותנו ממטר, מתפוצצים מהצפצוף שלו,

מתוסכלים מחוסר היכולת שלנו לגרום לו לזוז כבר ומרגישים תחושת כישלון צורבת:

"איך הגענו למצב הזה? איפה טעינו?"

(במיוחד כשמסתכלים לצדדים, ורואים את הבן של השכן מנקה את הרכב, ואת הבת של החברה

מקרצפת את המרפסת…)

 

הנקודה הזו לא תמיד מדוברת. קל לנו לברוח לתלונות על העומס הטכני,

אבל מסתבר שהעניין הזה זולל להרבה הורים את כל האנרגיה.

לא (רק) הניקיונות הפיזיים מתישים אותנו. אנחנו גמורים נפשית.

ימי הניקיון האביביים שכל כך רצינו שיעברו בכיף, לא פעם עוברים עלינו בתחושות קשות,

לפעמים עם דמעות בעיניים.

אז…מה הפתרון?

על הבעיה הטכנית אפשר להתגבר. בין היתר להתארגן עם הזמן כמו שצריך,

(בדיוק כפי שהם היו קטנטנים, כשלא בנינו על העזרה שלהם)

אבל… אם הבעיה היא הפגיעה והעלבון, או תחושת הכישלון הצורבת?

אם זה כך – מסתבר שאנחנו בעצם מפסידים פעמיים,

גם לא קיבלנו עזרה, וגם התבאסנו ולקחנו ללב.

כל כך חבל…

למה להפסיד פעמיים אם אפשר לבחור להפסיד רק פעם אחת?

אפשר לא לקבל עזרה, ולא להתבאס!

להחליט שהשנה לא נפגעים ולא לוקחים ללב, גם כשילד כזה או אחר נשאר תקוע מול הנייד

במקום לקחת מטאטא ליד.

זה כמובן לא אומר שיש להימנע משיתוף הילדים בניקיונות. וודאי שהם חלק מהמשפחה והבית,

ועליהם לקבל משימות ותפקידים. וביננו, גם כשהם עושים פרצוף, התחושה של העבודה המשותפת

של כולם יחד וההתגייסות למען המטרה המשפחתית, היא חוויה שיכולה להיות כיף אמיתי.

(וגם אם לא – לא נורא, כולנו עושים לפעמים משימות שאנחנו לא אוהבים.|)

אבל מצד שני –

אם מישהו מהילדים מתעקש לא לבצע את המשימה שלו – לא לקחת ללב!

לדאוג שמצב הרוח שלנו לא יהיה תלוי בכמה הם עזרו היום.

לבחור לעשות את הצד שלנו עם כמה שיותר נחת, בלי קשר למה שנעשה בצד שלהם.

ואם הם לא עשו את שלהם? ואם נוצר בעקבות כך מצב של עומס במטלות?

לחשוב איך לגשר עליו טכנית, הרי בכל מקרה זה מה שנצטרך לעשות…

רק עם הבדל קטן: בלי לקחת ללב!

השנה נבחר לא להיות תלויים מבחינה נפשית בילד שלא נוקף אצבע.

נבחר להיות עם הפנים קדימה, לליל הסדר, לחג החירות.

ידוע שחירות היא לא רק עניין פיזי,

חופש אמיתי יכול להיות אפילו בתוך כלא, עמוק בתוך שיעבוד,

חירות היא עניין מהותי, עמדה נפשית פנימית בלתי תלויה,

זה קורה, בין היתר, כשהשמחה שלנו לא תלויה בשום גורם חיצוני.

יש לנו בחירה. הכל מתחיל ונגמר אצלינו בראש.

אם נצליח להחזיק את החבל בשני קצותיו – השנה זה יהיה אחרת.

מחד –

לא נוותר על המשימות והמטלות של הילדים, ונמשיך לצפות מהם לקחת חלק ולהיות שותפים.

ומאידך –

גם אם איזה ילד לא ביצע את חלקו, נצליח לוותר על התחושות הקשות שלנו,

ונמשיך להיות בטוב עם עצמינו.

כך נזכה שההכנות הפיזיות שלנו לפסח, יהיו גם הכנות רוחניות – נפשיות

לקראת יציאה לחירות אמיתית.

חג חירות שמח!

מוזמנים לקרוא ולקבל מידע נוסף אודות:

  1. הדרכת הורים
  2. הדרכת הורים פרטנית
  3. הדרכת הורים לגיל הרך
  4. הדרכת הורים למתבגרים
  5. ייעוץ זוגי
הפוסט הבא
הכל עניין של בחירה
הפוסט הקודם
אמא טובה צריכה וצריכה וצריכה..

מאמרים נוספים

הורות

מה מתאים לי?

עונת הקייטנות הולכת ומתקרבת. פרסומים מכאן ומשם: גלישה, כדורסל, כדורגל, מוסיקה, טיולי וב"ס שדה, המחירים מטורפים. צריך משכנתא. ואם יש…
הורות

הכל עניין של בחירה

הכותבת: ינה שמבה מנחת הורים בגישת שפר, מחנכת בבי"ס יסודי אני עומדת נפעמת מול הנוף שנגלה אליי בכל הדרו, נהנית…
הורות

הידעתם, יש עוד מגיפה

לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך בסוף פרשת נוח קראנו על שושלות משפחות שם חם ויפת…
למה גישת שפר?
הורות

למה גישת שפר?

לאחרונה בהליכה שלי בים, ניסיתי לחשוב על מה ששואלים אותי הרבה אנשים, למה גישת שפר? מה יש בגישה הזו שאת…
הורות

הבנק של ההורות

את עומדת ליד הקופה ומושיטה את כרטיס האשראי, החייגן מסתובב שוב ושוב, והצפצוף את עומדת ליד הקופה ומושיטה את כרטיס…
ושמחת בחגך
הורות

ושמחת בחגך

בחוג הורים העלתה תהילה בעיה עם הבנות שלה. לתהילה  מאוד חשוב שהילדות יצאו בכל בוקר למוסדות החינוך כשהן מאושרות. לבושות…
תפריט
Call Now Button