לפעמים נשבר הלב
וכמו רעם ביום בהיר
החיים מכים אותך כואב
ואין לך למי להחזיר"
(יענקלה רוטבליט)
פסח עבר,
פיגוע רדף פיגוע
כן מהפכה, לא מהפכה
כן הפגנה, לא הפגה
האווירה העכורה, באישי, בביטחוני, בפוליטי. מיקס כזה, שמרגיש לי שהשנה זה ממש כואב בלב.
עם הכאב מגיע חוסר אונים, גדול, משתק, ותחושה שאין לך באמת מה לעשות, אין לך איך להחזיר.
כשאני מרגישה שאין לי מה לעשות, ההלקאות העצמיות, בכל תחומי החיים רק נהיות הרבה יותר חזקות.
עם קשר ובלי קשר למצב, הכל צבוע באפור ושחור ואין באמת את הכוחות להסתכל על האופק הרחוק.
עשרת ימי תודה, ויש שקוראים להם ימי תשועה, בפתח, וזו נראית לי אחלה של הזדמנות
לעשות ZOOM OUT להסתכל ממבט הציפור ולשאוב מההיסטוריה את הכוחות.
אסונות קורים, דברים עצובים מתרחשים.
יש פעמים בהם אין לנו אפשרות לשנות את הדברים, אבל לרוב, אם רק נשנה את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו – על עצמנו, נצליח לשנות עוד הרבה דברים אחרים.
כשאני יוצאת מהכאבים הפנימיים שלי ומצליחה להרים את הראש, לפתע קולטת שמסביבי קיימות נקודות אור אנושיות וטבעיות.
חברים טובים שבלי מילים נרתמים לעזור, מדינה שלמה שמתאבלת על משפחה שנהרסה גם אם היא לא באמת מכירה.
ובתי הקטנה ששואלת אותי ככה סתם: 'מה למדנו מיום השואה?' האישי והלאומי מתערבבים לי, אבל בקטע טוב.
בכל אחת מהן יש את היכולת לצעוד איתי לעבר איזשהי מטרה קטנה או גדולה. משהו או מישהו שיביא עוד טוב לעולם הפרטי שלי ולעולם כולו.
כתבה: בשמת נדיבי – טאובר
מוזמנים לקרוא ולקבל מידע נוסף אודות:
