אלוקים היקר, בחרתי לכתוב מכתב זה למען הרבה אימהות שמתמודדות עם ילדים כמוני. מקווה שתיתן לי את הכוח והמילים המתאימות לגרום לאותן אימהות לדעת שיש תקווה.
הסיפור שלי מתחיל עם לידתי. ילדה שנייה במשפחה טובה מאוד. אחותי הבכורה היא ילדה משתפת פעולה מושלמת. תמיד מחייכת, עושה רצון הוריה, מקור גאווה למשפחה, יפה מאוד, כמעט אינה בוכה ללא צורך, חיוכה שובה לב, אין אורח שלא מבקש את קרבתה. הורי רצו עוד עשרה כמוה. חלפה קצת יותר משנה והגעתי אני. מסתבר שמיד קלטתי שהחיים הם לא פיקניק וכדי שישימו לב אלי בעולם הזה, כדי שארגיש שייכת גם אני לאמי ואבי אני צריכה מקום משלי. נגשתי לחנות התחפושות ולקחתי מהמוכרת תחפושת הפוכה משל אחותי. היא מלאך ובכן קבלו במחיאות כפים את תחפושת השטן!
הייתי תינוקת לא נוחה, בכיתי המון בכל מצב, בכיתי כל כך שהורי כמעט החליטו להפסיק את הילודה בגללי. השכנים הטובים נכנסו לבדוק מדוע היא בוכה כל כך הרבה. על חיוכים אין על מה לדבר, הייתי מן "אופניקית" כזאת – ממש מטרד.
כל מה שאחותי הייתה, אני הייתי ההפך:
אחותי מחייכת – אני בכיינית.
אחותי יפה- אני אתכער עד בלי די (היו לי- גשר, משקפים, צווארון, פצעונים, גבס מידי פעם…)
אחותי שקטה – אני מרעישה אבל ממש.
אחותי מנומסת – אני חוצפנית.
והיו כמה תכונות נוספות:
אחותי מתחילה מאוחר לדבר- אני מתחילה לדבר בגיל 7 חודשים.
אחותי לא אוהבת ללמוד ולקרא- אני מצטיינת בקריאה ולימוד.
הורי היו ממש מתוסכלים ממני, הם ממש נבהלו מהתחפושת שמצאתי, היא ממש הייתה אמיתת. עשיתי אוווווו והם היו נבהלים, צועקים, מענישים, מתוסכלים ומותר לומר כמעט שונאים (במילה "כמעט", אני די מחמיאה לעצמי). באופן קבוע בשעה שאמא אספה אותי מהגן הייתה מתנהלת שיחה עם הגננת, ואני יכולה לראות בדמיוני, כיצד הלסת של אמא צונחת. הגננת הייתה מספרת בעונג: "הילדה בעלת החיוך היפה ביותר בגן, עוזרת בכל הזדמנות, אפילו שוטפת עם העוזרת את הגן, בעלת חוכמה מעל שנותיה, משכינה שלום בין חברים, מהלכת קסם ממש מלאך…" אפשר כמעט היה לשמוע את אימי אומרת לעצמה – אכן מלאך אבל מלאך חבלה! היא הייתה מנסה לשכנע את הגננת שמשהו לא בסדר, כי הילדה בבית עושה טרור, לא מזיזה כוס, סדר? אף פעם לא! היא ממש הופכת את הבית תוך 30 שניות מהרגע שמגיעה הביתה. יש לציין, שאמי ואחותי מסודרות בצורה בלתי רגילה ואני כאחת שלא משתפת פעולה היכן אפגע אם לא ממש בניקיון ובסדר שלה.
אבי ז"ל איש משפחה וחברה למופת. היה ידוע בחיבתו ועזרתו לזולת היכן אפגע בו? אם לא ממש אתחצף בשנינות לכל אדם, עד כדי ייבוש לשד עצמות האורח המסכן שנתקלתי בו. כולם בסביבתי היו נבהלים מהתחפושת המושלמת שלי – לא להאמין.
היחידה שלא נרתעה ממני הייתה סבתי ז"ל. היא הייתה אומרת לאמי בשפתה הלועזית כי ילדה טובה אני ויש לי לב טוב. היא הייתה מנסה להראות להם את הצדדים הטובים שלי אך ללא הועיל. כשהייתי נוסעת אליה בחופשות הייתי בודקת טוב טוב שאין מרגלים בשטח, ואז הייתי מורידה את התחפושת הכבדה ונחה קצת בחיקה. הסבתא הייתה מספרת לי סיפורים על ילדותה וסיפורי תנ"ך עתיקים שמלווים אותי עד היום. עליה התחפושת פשוט לא עבדה! בכל פעם לפני החזרה הביתה, שוב קדימה להיכנס לתחפושת מבלי להתעצל זה עניין של חיים ומוות בשבילי ממש צורך קיומי. (סבתא יקרה שלי, תודה לך ! את המכתב הזה אני מקדישה לעילוי נשמתך- יהי זכרך ברוך).
עם התחפושת הלכתי עד הסוף, ישנו מקרה אחד שאני זוכרת היטב. אחרי שאמא העירה לי על הבאלגן לקחתי את פח הזבל ופיזרתי אצלי בחדר. אני לא אשכח את זעקתה כשהיא נכנסה לחדר וראתה את המחזה: ילדה יושבת על ערימת זבל ובגדים וקוראת ספר.
אני זוכרת את אבי מתבייש בי מאוד באירועים משפחתים, כשהיה רואה אותי מגיעה עם מכנס קרוע ויחפה במקום בבגדים יפים ומתאימים לאירוע. הוא היה מביט בי ופניו היו מחליפות צבעים מבושה.
התחפושת נעשתה כבדה ולוחצת ועוד מעט גם קטנה עלי במידותיה. אני כבר נערה, אני צריכה לעלות את רף ההפחדות שלי. מצפים ממני למרוד ולהפחיד ממש. אני כבר לא יכולה להסתפק ב- אוווו כמו פעם שהייתי קטנה, וכמובן בציפיות שייצרתי אני חייבת לעמוד .
בגיל 14 אמרתי להורים – די !!! אני כבר לא מסוגלת יותר אני עוזבת את הבית. הורי הגיעו ממשפחה מסורתית, הם כמובן לא הבינו ולא קיבלו מדוע ילדה שיש לה הכל תרצה לעזוב אותם. (היה לי חדר משלי עם מערכת שמע משוכללת ומשק חי בחצר לבקשתי וכן יד חופשית בכל מכל כל…) החלטתי לעזוב גם אם לא אקבל רשות ובחרתי לי קיבוץ להתגורר בו. לאחר אינסוף ויכוחים הם נאלצו להרשות ויצאתי לקיבוץ. מדוע לקיבוץ? זכרתי את הסיפורים של אבי שכשהגיע לארץ והיה בקיבוץ בערך שנה. שם הוא ראה את המתירנות המינית, את הסמים, את כל מה ששובר ופורץ גבולות. לאן אלך אם לא בדיוק למקום שהוא הכי פוחד ממנו.
זאת אחלה תחפושת עם תיאום ציפיות מושלם לכל מה שהם בדיוק ציפו ואני בעצם ילדה טובה בתחפושת איומה לא אעמוד בציפיות של הורי חסרי האימון? אעמוד ועוד איך!
אבי הסיע אותי לקיבוץ וכל הדרך שתק. לקראת הסוף אמר בשקט – "אני יודע שלא תשכחי מהיכן באת ולאן את הולכת. אני סומך עליך … אני כבר לא אוכל לשמור עליך מעצמך. מעתה את תעשי זאת.." .החלפנו חיבוק קר, נשמנו שייננו לרווחה ונפרדנו…. נשארתי לעמוד שעה ארוכה, משהו חשוב כנראה חילחל לתוכי… אז עוד לא הבנתי את המשמעות העמוקה של מה שאבא אמר לי.. רק לימים הבנתי שבדרכו שלו מתוך הבנה שהוא לא יכול לקחת במקומי את האחריות למעשי, הוא העביר אלי את האחריות.
ומה קרה לי בקיבוץ הזה?
ברגע שמכוניתו של אבי נסעה התחלתי לנשום בחופשיות. זהו, די עם התחפושת המזוויעה שהייתי צריכה לשים עלי בשביל הורי, כדי שאמצא את מקומי במשפחה. כדי שיתחברו אלי. היה לי חם ומעיק בתחפושת הזאת ושמחתי להסיר אותה לצמיתות. מיד הבנתי שאני נמצאת בחברת נוער עם 24 חברים בנים ובנות. השתייכתי לקבוצה שנקראה "הנזירות". בלי מין, בלי סמים, בלי מסיבות, קבוצה שמה שחשוב לה זה הלימודים והטבע – "ילדות חנוניות" בטירוף. עזרתי לכל מי שרק רצה, תוך כדי שאני שומרת על עצמי בקנאות מטורפת (אפילו מקלחת עשיתי בנפרד בשעות הלילה עם בגד ים כי הייתה סכנה להצצה) כל מה שהיה ברור וחשוב בביתי להורי שמרתי, בלי שום קושי ממשי מצדי, פשוט בשיא הטבעיות. עשיתי בגרות מוקדמת באנגלית, כי ממש הצטיינתי, הצטרפתי לכיתת בגרות מלאה למרות שבקיבוץ היו רבים שלא עשו זאת. ובאופן כללי הצלחתי בלימודים ….
ומה קרה להורי בזמן זה?
אמי בתחילה בכתה שעות של שעות וכנראה לאט לאט נרגעה. בשבועות הראשונים היא הייתה מתקשרת למדריך שלי כל שעה ואז זה הלך ופחת… באותה התקופה, הייתי דואגת מידי פעם לשלוח להם מסר עם איזה ביטניק מסומם שיגיע למסור שלום, בידיעה שאני מזרזת את התקף הלב שלהם. ואז פסקו הטלפונים, לאחר שלושה חודשים התקשרתי – אני. ולאחר כחמישה חודשים ירדתי בפעם הראשונה לביקור בבית. שם גיליתי לתדהמתי שהבית חי וקיים. הם המשיכו הלאה בחייהם, נגמרה העצבות ויש שימחה. ההורים שהבינו שאיני באחריותם יותר הפסיקו לחנך אותי ואירחו אותי יפה לפרקי זמן קצרים. לאט לאט הבנתי שחייהם ממשיכים וטובים.
בכיתה י"ב חזרתי לבית הורי מיוזמתי, סיימתי תיכון בעירי. נהניתי מאחי היקרים ומהורי המקסימים. הצטיינתי כל כך שהצבא ביקש שאצא לעתודה.
ומה קורה איתי היום?
כיוון שהמכתב בעילום שם, אני מרשה לעצמי לכתוב מבלי להצטנע.
אני בת 42, נשואה לאדם מדהים ממש שנשלח אלי משמים. אמא לילדים מקסימים, שאלוקים יברך אותם וישמור עליהם. אני גם בת מדהימה להורי בצורה יוצאת דופן (מספיק שאשמע מהם רמז או טלפון הכי קטן ואני מתייצבת לצידם) לא פעם אני שומעת את אמי אומרת לי שאני שווה לה מעשרה ילדים והיא לא יודעת מה הייתה עושה בלעדי.
אבי נפטר לפני למעלה מ-15 שנה אחרי תאונה. חודשיים לפני פטירתו עברתי בבית עם בעלי וחברים בדרך לטיול. בבוקר התעוררתי מוקדם ושמעתי את אבא נאנח. שאלתי אותו לפשר האנחה, והוא ענה לי כי הוא עייף אבל הוא חייב להספיק הרבה דברים, אין לו זמן… איכשהו הבנתי שזה צורך אמיתי. אולי, כיוון שאבא שלי אף פעם לא התלונן. בטלתי את הטיול שלי, התקשרתי למקום עבודתי והודעתי להם שאני מתפטרת (זה קרה מהיום להיום), נשארתי אתו במשך כל החודש כשאני לא זזה ממנו לדקה. כל מה שביקש עשיתי מיד, רשמתי את רשימת כל הלקוחות החייבים ואת כל ענייניי העסק הפרטי. הספקתי להיות אתו ואז הייתה לנו הזדמנות לשיחה נדירה. אמרתי לו – "אבא, אני מרגישה חייבת לך תודה על הכל, ורוצה לבקש סליחה על העבר" והוא ענה לי שגם הוא מצטער על העבר ומרגיש שהתבזבז לו זמן איכות עם בת כמוני, אם רק היה יודע אז את מה שהוא יודע היום… חודש לאחר מכן, הייתה תאונה מחרידה, הוא נפל מסולם ומת. בדיעבד, הבנתי שזו הייתה שיחת פרידה ביננו. לימים נכחנו כולנו שהרשימות שעשיתי עם אבא הצילו כלכלית את כל משפחתי. כי ידענו בדיוק מי חייב ולמי וכמה, אנחנו חייבים ואף אחד לא יכול היה לעבוד עלינו .
אבא אני אוהבת אותך – יהי זיכרך ברוך.
ברוך ה', בורכתי בכל בחיים וטוב לי . ואני תמיד עוזרת לכל משפחתי הקרובה והרחוקה.
מדוע הגעתי לסדנה? ובכן בני השני נולד לאחיו הבכור המקסים והטוב ולא הבנתי מה קורה.
הראשון מחייך – השני בוכה.
הראשון שקט ונעים – השני צועק ואלים.
הראשון משתף פעולה – והשני נלחם בנו כל הזמן.
כולם אמרו לי – עכשיו תרגישי את מה שעשית להוריך. כמעט הייתי שם, כמעט נפלתי בגדול… עד ששכנתי הטובה הוציאה אותי בשכנועים מרובים למפגש היכרות לקראת חוג הורים. "אני לא דתייה" אמרתי לה. "זה בסדר" היא ענתה לי, "אני יודעת שיש בך אמונה וזה מספיק". (טוב, היא צדקה, כי אמונה יש לי בשפע). הגעתי למפגש והתלהבתי, עברתי את הסדנה. שמעתי כל מה שאמרה המנחה והייתי בהלם מוחלט. לאט לאט נפלו לי האסימונים אחד אחרי השני. והתוצאה לא אחרה לבא – בני השני הוריד את תחפושת מפגין הכוח, תודה לאל מוקדם יחסית אלי (לפני הקיבוץ, וכל מופעי האימים) והכל בזכות "גישת שפר", והמנחה היקרה איילה שהתחברתי אליה ואל מה שלימדה.
ועכשיו מה אבקש אלוקים הטוב מכל האימהות שקוראות את מכתבי ויש להם ילד מפגין כוח בבית שלובש תחפושת מחניקה השונה 180 מעלות מאחיו? מה אומר להן אלוקים?
בבקשה אל תקנו את התחפושת הזאת. מתחת לתחפושת שוכנת נשמה טהורה. ממש כמו בברכות השחר שאני כל כך אוהבת "נשמה שנתת בי טהורה, אתה בראת, אתה יצרת, ואתה משמרה מקרבי …"
בשם כל ילדי הכוח אני מבקשת מכן להאמין בילד האמתי שנמצא מתחת למשא הכבד. להכיר ביכולתו ולדעת בידיעה ברורה שכל מה שאתם אוהבים ורוצים גם הוא אוהב ורוצה. והדבר שבאמת הכי משמח אותו זה לשתף פעולה אתכם ההורים ולראות אתכם מאושרים ושמחים ורצונו החזק ביותר הוא לכבד אתכם ולעשות את רצונכם. בבקשה, אל תרימו ידיים ואל תתייאשו מאתנו ואל תצפו לגרוע מכל. זה מכביד כשאתם קונים את התחפושת ובעצם "מצפים" שנתנהג רע. זה קשה לעמוד בציפיות הללו וללכת ממש לאבדון. תנו בנו אמון, אל תפחדו מאתנו, זו לא האמת.
אני רוצה לומר לסיכום, שבשעה שישבתי וכתבתי שורות אלו, דמעתי לא מעט. על שנים של רגשי אשמה שלי מול הורי. היום אני מבינה מה הניע אותי לפעול וכיצד הצורך הלא מודע שלי להשתייך היה חזק. מאז שהבנתי את זה בחוג הורים, שחררתי את רגשי האשמה. דרך אגב, אפילו הפכתי ליותר מסודרת באיזשהו שלב, הבנתי שיש לי את זה ממש כמו לאמי ואחותי.
אני מרגישה חיבת תודה , תודה ושוב תודה…
לבורא עולם, על הזכות שנתת לי לתקן ועל המורים ששלחת לי בזמן הנכון לי ללמדני. תודה לך איילה יקרה, מי ייתן וכל בית שהצלת מפירוק, וכל ילד שהצלת מאבחון וחיים תחת מוגבלות, וכל הורה ששמח מכיבודו בזכות שיעוריך ב"גישת שפר", כל הזכויות הללו, יעמדו לצדך ולצד משפחתך מדור זה עד סוף כל הדורות. ברוכה את אישה יקרה, שתמיד נדמת בעיני לאותן נשים צדקניות בזכותן נגאלו ישראל ממצרים. וברוך הקדוש ברוך הוא ששולח שליחים טובים לעמו ישראל.
איילה, את פשוט שינית לנו את נקודת הראייה שלנו ונטעת בנו כוח להתמודד. תודה לך…
