חוקרי מדעי החברה מכנים את המציאות שלנו כפוסט מודרניזם המתאפיין באינדיבידואליזם. מילים מפוצצות שלכאורה לא אומרות לנו כלום. אבל בעצם, מתארות בצורה מדויקת להפליא את היום יום שלנו.
בלי ששמנו לב חדרו לשיח שלנו מילים כמו מימוש עצמי ומימוש הפוטנציאל. השאלה הנפוצה ביותר אחרי כל אירוע, טיול וכדומה הפכה ל: האם היה לך כיף.
כל הדברים היום יומיים האלה, הם עדות מוחצת, להיותנו חלק משיח תרבותי שאפשר לתת לו את השם פוסט מודרניזם ואינדיבידואליזם.
השאלה האם טוב לנו במצב הזה או שמא הפכנו קורבנות למציאות שלא טובה עבורנו.
הבירור הזה חשוב כי הוא יאפשר לנו להחליט האם אנחנו רוצים משהו אחר. האם אנחנו רוצים לשנות את השיח והיום יום שלנו.
למשל, בבית, האם הילדים אמורים להיות שותפים לסדר ניקיון וארגון? האם הם אמורים להיות שותפים להכנת הארוחות בהתאם לגילם? או שכל האחריות לתפעול הבית והמשפחה מוטל על ההורים בלבד.
התשובה לשאלה הזו קשורה למילים המפוצצות שהזכרנו קודם.
אם אני מאמינה שמימוש עצמי זה מעל הכל, אז בעצם חובתי כאמא לסייע לילד במימוש העצמי שלו וכל דבר שגוזל מזמנו למען אחרים, כבר נמצא שני בסדר העדיפויות. אם יש לי ילדה שלומדת נגינה וצריכה להתאמן כל יום, אבל בדיוק הגיע התור שלה לשטוף כלים?
כנראה נתלבט ונוותר לה כי היא צריכה להתאמן בפסנתר.
אתם בטח אומרים לעצמכם עכשיו, נו, מה הבעיה, שתחלק את הזמן, שתנגן וגם תשטוף כלים?
אבל השאלה אינה הזמן, אלא תחושת הבטחון שלי, כאשר אני אומרת לה לשטוף כלים. כאשר המימוש העצמי עומד לי בראש, באופן לא מודע, אני מבקשת ממנה, אבל לא בטוחה שהבקשה לגיטימית.
אם נצרף לזה את שאלת הכיף שמשמעותה: האם הילד שלי מאושר? אז בכלל הסתבכתי.
ברור לי, לכאורה, שלא יהיה לה כיף לשטוף כלים ואני אומרת לעצמי, בסדר, לפעמים עושים דברים שהם לא כיף, אבל הפרצוף החמוץ שאני פוגשת, מערער אותי וגורם לי לחשוב, שאני לא עושה מספיק בשביל שיהיה להם כיף, שהם יהיו מאושרים.
כך המילים המפוצצות של פוסט מודרניזם ואינדיבידואליזם הופכים לחלק מהותי ביום יום שלנו בכלל בלי שידענו.
אז אני החלטתי לעשות שינוי: מימוש עצמי ומימוש פוטנציאל והמטרה להיות מאושר, יורדים מסדר היום.
כבר לא שואלת, היה לך כיף? אם הילדים שלי רוצים וירצו לממש את הפוטנציאל שלהם, אז בשמחה רבה.
אם הם רוצים להיות מאושרים, אשמח בשמחתם! אבל התפקיד שלי הוא אחר.
התפקיד שלי הוא להכין אותם לחיים האמיתיים, חיים בהם העולם לא מתאים את עצמו אליהם, כדי שהם יהיו ממומשים ומאושרים.
חיים שיש בהם גם עבודה שחורה וקשה, חיים שיש בהם התמודדויות.
לכן אני מחליטה כי הדרישה שהם יהיו שותפים מלאים לחובות בבית היא דבר מובן מאליו והשאלה: איך הם ירגישו לגבי זה, האם יהיה להם כיף, או לא, אינה קשורה אלי. הם יחליטו, האם לשטוף כלים בכיף, או לסבול מזה.
אני משאירה להם את האחריות, על החלקים שאין לי שליטה עליהם, כמו מימוש עצמי ואושר ועסוקה בלהורות להם את הדרך שנכונה בעיני.
המציאות מסביב כבר לא מבלבלת אותי.
יש אינדיבידואל והוא חשוב אבל רק בתוך הקשר של כלל, קבוצה, משפחה, שקצת שכחנו מהם.
יש אושר, שזו תחושה נפלאה, אבל אי אפשר להעניק אותה למישהו אחר, האדם עצמו מחליט אם לחוש אושר או תסכול.
אולי בעוד 100 שנה כשחוקרי מדעי החברה יסתכלו אחורה הם יגידו- חל מפנה בתפיסות החברתיות. ואני אדע שהיה לי חלק בזה.
כתבה: נעמה אלפסי מנחה ויועצת בגישת שפר
