>

הרישום לכנס השנתי הדיגיטלי של מרכז שפר מתחיל ביום חמישי ה- 13.5 ב' בסיוון
מעוניינים שנשלח לכם מייל עם הרישום? השאירו לנו פרטים.

פיספסתם  את הכנס השנתי של שנה שעברה? ניתן לרכוש את המושבים
לפרטים נוספים לחצו כאן!

קורס דיגיטלי - המפתח לשינוי במערכות יחסים
לפרטים נוספים לחצו כאן

ללוח החוגים הנפתחים בקרוב ברחבי הארץ
כנסו ללוח החוגים

מאובחן כחולה ב"בלגנת חדריטיס"

מאת תמי כהן מנחת הורים בגישת שפר

"חוסר הוודאות הזה מטריף לי את השכל!!!" אמרה לי חברה טובה, "אסור/ מותר, סגור/ פתוח, מהדקים את הסגר/ פותחים את הסגר, יש גנים/ אין גנים, יש עוצר/ אין עוצר…
אפשר להשתגע!".
אז מה עושים?
מסתבר שכדי להתמודד עם חוסר וודאות אנשים נוטים לחפש סיבות. אחד ההסברים לתופעה זו הוא שהסיבה נותנת תחושה של שליטה, אז כדי להרגיש טוב יותר במצב הזה אנחנו מחפשים משהו להיאחז בו, משהו שיחזיר לנו קצת את השליטה בחיים שלנו, את הוודאות.
הנה כמה דוגמאות:
הכביסה נירטבה? כי ירד בלילה גשם.
העוגה לא תפחה? כי לא שמתי אבקת אפייה.
לילד יש חום? כי יש לו דלקת באוזן.
עכשיו הכול ברור.
המחשבה שעוברת לי בראש היא: "עכשיו כשאני יודעת מה הסיבה, אני יודעת מה לעשות כדי לשפר את המצב שלי, או לפחות איך לנהוג אחרת בפעם הבאה. זה בידיים שלי. השליטה אצלי."
מחקרים מראים שהחשיבה הזו בצורה של סיבה ותוצאה מתיישבת לנו עם ההיגיון ועושה לנו סדר, לכן ה"אוטומט" שלנו הוא להמשיך לחפש סיבות.
לפעמים יש סיבות שלא מאפשרות לשפר את המצב, למשל- אדם שמגלה שיש לו מחלה כרונית שאין לה טיפול. עצם הידיעה נותנת לו במובן מסויים תחושה של שליטה. "עכשיו שאני יודע מה זה, אני יכול להפסיק לחפש, ולהחליט *איך* אני חי עם הדבר הזה", שוב השליטה בידיים שלי.
אם נסתכל על ההתנהגות של הילדים שלנו נראה שדפוס החשיבה הזה קיים אצלנו, ההורים, גם שם. תחשבו רגע על משהו שהילד שלכם עושה, משהו שמפריע לכם, משהו שחוזר על עצמו שוב ושוב.
לדוגמה, נניח שהילד לא מסדר את החדר.
דבר ראשון, הנטייה האוטומטית היא לחפש סיבה, שתסביר את ההתנהגות הזאת.
אז אנחנו ממציאים כל מיני סיבות, ומחפשים דרך להתמודד עם כל סיבה-
הוא עוד לא יודע לסדר (אלמד אותו ואז הוא יסדר)/ הוא לא מבין כמה זה חשוב (אסביר לו ואז הוא יסדר)/ הוא חושב שאני המשרתת שלו (חצוף, אני אכעס עליו ואעניש אותו ואז הוא יבין ויסדר)/ הוא יודע שבסוף אני ממילא מסדרת (אפסיק לסדר לו ואז הוא יסדר), וכך הלאה.
מה משותף לכל הסיבות שנתתי בדוגמה? שבכולן ההורה עושה פעולה כדי לנסות לשפר את המצב. כשיש לי מה לעשות, אני מרגישה שהשליטה חוזרת אליי.
אבל האם זה עוזר?! העובדה היא שלא.
אחרת זה לא היה חוזר על עצמו שוב ושוב.
זאת אומרת שמשהו פה לא "עובד". ואז ההורה אומר לעצמו- 'כנראה שאני עושה משהו לא בסדר'. או לחילופין- 'משהו לא בסדר עם הילד שלי'.
ומכאן הדרך לתחושת חוסר שליטה (ואי וודאות) קצרה…
אז מה אפשר לעשות כדי לחזק את תחושת הוודאות גם במצב כזה?
אפשר לעשות לעצמנו "תרגיל" ולהחליט להתייחס אל זה כמו אל מחלה כרונית שאין לה טיפול. כלומר, לא לנסות לפתור את הבעיה אלא להחליט *איך* חיים איתה.
שגרת קורונה אם תרצו…
למשל, אם נמשיך את הדוגמה, אני יכולה לומר לעצמי שהילד שלי לוקה ב"בלגנת חדריטיס", ולכן הוא לא מסדר וזה גם לא מפריע לו.
אין לי שליטה על הבעיה עצמה, אבל יש לי שליטה על עצמי ועל איך *אני* בוחרת להתנהל עם הבעיה.
אם מפריע לי הבלגן, אני יכולה פשוט לסדר (בלי להרגיש משרתת… הרי מדובר במחלה), אני יכולה לסגור את דלת החדר, אני יכולה להביא עוזרת ועוד.
עכשיו זה כבר בידיים שלי.
אני מרגישה משוחררת מהעול שמחייב אותי לעשות משהו.
וכמו הקורונה, אני יודעת, שמתישהו גם זה יעבור…

הפוסט הבא
שדרים ומסיכות
הפוסט הקודם
להדליק נר קטן

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Fill out this field
Fill out this field
יש להזין אימייל תקין.

תפריט
Call Now Button