>

הרישום לכנס השנתי הדיגיטלי של מרכז שפר מתחיל ביום חמישי ה- 13.5 ב' בסיוון
מעוניינים שנשלח לכם מייל עם הרישום? השאירו לנו פרטים.

פיספסתם  את הכנס השנתי של שנה שעברה? ניתן לרכוש את המושבים
לפרטים נוספים לחצו כאן!

קורס דיגיטלי - המפתח לשינוי במערכות יחסים
לפרטים נוספים לחצו כאן

ללוח החוגים הנפתחים בקרוב ברחבי הארץ
כנסו ללוח החוגים

חזל״ש בבי״ס – חזרה לשגרה בבית הספר / נעמה אלפסי

תקופת החגים מאחורינו ואנו עומדים בפתח תקופת לימודים רצופה וארוכה. החזרה לשגרה המפרכת אחרי תקופה ארוכה של חופש מעוררת חשש.
אנשי חינוך רבים שחזרו זה עתה לשגרה מזדהים עם תחושות אלה. מנהל בית ספר צריך לדאוג לפרטי פרטים הקשורים לעשרות מורים ומאות תלמידים. מורה צריך לדאוג לפרטי פרטים ביחס לכל תלמיד ותלמיד.
אם לרגע נעצור ונבחן את רשימת המשימות העומדות בפנינו נגלה כי רבות מהן לקחנו על עצמינו אך הן כלל לא שלנו, ויש באפשרותנו להשיב את האבדה לבעליה.

הכיצד? כיצד נוכל להקל על עצמנו כמורים, כמנהלים או כהורים, מבלי שנכרע תחת עומס מיותר שהעמסנו על עצמנו ללא הצדקה, ונדע להתמקד במה שאכן מוטל עלינו מתוקף תפקידנו?
את התשובה לכך מצאתי ב"גישת שפר" שאליה התודעתי. חוויתי על בשרי, במהלך שנות עבודתי כמורה וכמנחה, את הפלאים שחוללה גישה זו בקרב מורים וצוותי ההוראה לאחר שלמדו להכיר את עקרונותיה ודרכי החשיבה שהיא מובילה. את עבודתי במערכת החינוך כמורה התחלתי לפני כ – 17 שנים. כשסיימתי את לימודי ההנחייה ב"מרכז שפר" ראיתי כיצד גישת שפר מסייעת לי בתפקידי בהתמודדות עם תלמידים מאתגרים ובעמידה מול הכיתה כולה.

בתיאורי המקרה הבאים נראה כיצד כל מורה בכיתתה, נחשפה ל"גישת שפר", עברה תהליך של חשיבה מחדש ובדרכה החדשה הובילה לשינוי וצמיחה.

בשנה שעברה פנתה אלי מורה המלמדת בכיתה א' שנים רבות. היא תיארה את עבודתה בכיתה וסיפרה בגאווה: "אני אחראית על הכל בכיתה. אני דואגת שלכל תלמיד יהיה אוכל ובקבוק מים, עפרון וספרי לימוד, אני יודעת מי משחק עם מי ומוודאת שאף אחד לא ישאר בצד, ואם יש תלמיד חסר אני דואגת להעביר לו את החומר הנלמד. אך הבעיה שלי היא, שאני מסיימת את יום העבודה באפיסת כוחות."
עברנו יחד על רשימה ארוכה של תפקידים שהכינה המורה לעצמה. בדקנו כיצד ניתן להקל בעומס הכבד המוטל על כתפי המורה.
שאלתי לדעתה, "האם תלמיד בן שש בוגר מספיק לבקש בקבוק מים מהוריו?"
"בוודאי". ענתה המורה ללא היסוס.
"אם כן," אמרתי, "תני לו אפשרות לעשות זאת! . אל תתקשרי להוריו ליידע אותם שלא היה לו בקבוק מים."
המחשבה כי על המורה לספק את צרכיו של הילד ולהסיר כל מכשול מאחוריו מלפניו ומצדדיו, ולדאוג לרווחתו בכל רגע ורגע בחייו בבית הספר ואף מחוץ לכותלי בית הספר, מסירה מהילד את האחריות לדאוג לצרכיו שלו. אומנם באופן רגעי נפתרה בעיית הצימאון של הילד, אך לטווח רחוק בכל רגע יכולה להתעורר בעיה חדשה. הרצון שלנו כמחנכים הוא לתת לילד את הביטחון שיש בו הכוחות, בכל גיל, לעזור לעצמו. הסיפוק שלו יהיה לא רק מים שירוו את צמאונו אלא הרבה מעבר לכך. הוא היה עצמאי והצליח להתמודד. הוא פיתח את "שרירי העצמאות שלו". עתה הוא חזק יותר.
לסיום שאלתי את המורה : "איזה תלמיד את רואה לנגד עיניך בסוף כיתה יב'?"
ענתה המורה בביטחון : "תלמיד אחראי, עצמאי, תורם לחברה."
"אם כך, אפשרי לו להיות אחראי כבר עכשיו , כך יגדל להיות בוגר אחראי."

לאחר כחודשיים פנתה אלי המורה ואמרה:
"אני אותה מורה והם אותם תלמידים אך השגרה שלי רגועה ושלווה יותר, אני פחות עמוסה.
יישמתי את העצה שלך בכיתה. כאשר לתלמיד יש בעיה אני לא ממהרת לפתור אותה. אני יודעת שביכולתו למצוא פתרון ואני גם יודעת שהכיתה יכולה לסייע לו בכך.
עכשיו אני לא מתערבת אך אני רואה מה קורה בכיתה. עיפרון חסר, מיד מופיע חבר שנותן עיפרון, אוכל חסר, מיד נמצא הילד שמציע חלק מהאוכל שלו.
אני כבר לא שומעת בכיתה את המשפט: "אימא לא שמה לי את האוכל בתיק, אימא לא ישבה להכין איתי שיעורי בית"
הם יודעים ששיעורי הבית זו אחריות שלהם. אני אפילו לא מרשה להם לשבת עם ההורים ולהכין את שיעורי הבית. שיעורי הבית הם המשימה שלהם! אם יש להם שאלה, הם אחראים למצוא מי יכול לעזור להם. הם ייגשו להורה, לאח גדול, לחבר ואם הם עושים כמיטב יכולתם ולא הצליחו, הם ישאלו בכיתה את השאלה הלא מובנת. הלא לשם כך יש שיעורי בית, כדי לשנן את הנלמד ולבדוק האם אכן התלמיד הבין ויכול ליישם את הידע שרכש."
המורה המשיכה וסיפרה שהשינוי לא דרש "תהליך". "ברגע ששחררתי ולא לקחתי על עצמי אחריות במקומם, האחריות עברה אליהם באופן מיידי."
"נכון", אמרתי לה. "עליך לזכור שאחריות לא מתחלקת בין שניים. כאשר האחריות הייתה שלך או של ההורים, היא לא הייתה של התלמידים. ברגע שהבנת שפתרון הבעיות הוא באחריותם הם לקחו זאת על עצמם."

העידן הטכנולוגי שינה את דרכי התקשורת בין מערכת החינוך להורים. בעבר התלמיד היה מקבל ביד מכתב אותו העביר להוריו, את שיעורי הבית רשמו ביומן ותאריכי המבחנים והחומר למבחן ניתנו לתלמידים בכיתה. היום, בתי הספר, המורים והגננות משתמשים במייל ובוואצאפ להעברת האינפורמציה ישירות להורים. הם עושים זאת על מנת להתייעל, על מנת לחסוך בנייר והגננת ששלחה הודעה להורים "מחר צריך לשלוח את הילדים עם חולצה לבנה." יודעת שהיא עשתה כמיטב יכולתה ואף ילד לא יהיה חריג עם חולצה צבעונית (ובכל זאת תמיד יהיה הורה שישכח…). אך האם החולצה הלבנה חשובה יותר מאימון בעצמאות ואחריות אישית? ילד שישכח לבוא עם חולצה לבנה יזכור היטב בפעם הבאה. תהיה תוצאה פשוטה למעשיו והוא יוכל ללמוד מכך. (אולם אם ההורים ישכחו להלביש אותו בחולצה לבנה, הוא לא ילמד מכך דבר וההורים ירגישו תחושת אשמה, ו"בצדק". אם הם לקחו אחריות לא להם, עליהם לקחת גם אחריות על התוצאות.)
כפי שראינו בתיאור המקרה, ההתנהלות מעל ראשם של הילדים לא מאפשרת לתלמידים עצמם להיות אחראים והמחיר שהמורה משלם על לקיחת האחריות על עצמו הוא מחיר כבד.
ואל תיבהלו, לא ביקשנו מתלמיד בכיתה א' להיות אחראי על בחירת מגמות הלימוד שלו בכיתה יב'. הדרישות בבית הספר מותאמות לגיל התלמידים ולרמות השונות של התלמידים בכל כיתה.

את תיאור המקרה השני, אביא מן התחום החברתי, שגם בו מורים רבים לוקחים על עצמם אחריות שאינה שלהם.
במחשבה ראשונה נראה, כי אחד מתחומי האחריות של המורה הוא הדאגה לכך שתהיה אווירה חברתית נעימה בכיתה. אך במחשבה שנייה, נבין שזו טעות. אדם לא יכול להיות אחראי על דבר שלא בשליטתו, והאווירה החברתית בכיתה אינה בשליטתו של המורה. מורה יכול להעביר שיעורי חברה בנושא אהבת הזולת, תרומה לחברה, התחשבות בסובבים אותו ועוד. האם הדברים יפלו על אזניים קשובות ויופנמו, זו שאלה אחרת. התנהגות התלמידים לאור המסרים וההנחיות שהועברו אליהם, נקבעת בסופו של דבר על ידם בלבד, ובהתאם לכך תקבע האווירה בכיתה. זה כבר לא תלוי במורה.
התייעצה עמי מחנכת המלמדת שנים רבות בכיתות ד'. כשלושה חודשים לאחר תחילת השנה היא ניגשה אלי מיואשת לחלוטין. הכיתה אותה היא מחנכת הגיעה למצב חברתי גרוע ביותר. התלמידות רבות כל הזמן בשיעורים ובהפסקות והמריבות נמשכות אל מחוץ לכותלי בית הספר. בכל יום מקבלת המורה טלפונים זועמים מאמהות המספרות, שהעליבו את הבת שלהן ופגעו בה והן דורשות לדעת מה המורה עושה בנידון. המורה בילתה את זמן ההפסקות בהשכנת שלום, בשיעורים דיברה שוב ושוב על המצב החברתי, היא ארגנה פעילויות חברתיות וערכה מבצעים עם פרסים תמורת התנהגות חברתית ראויה וטובה.
דבר לא עזר.
המורה חשה כשלון.
שאלתי אותה כיצד היא מבינה את תפקידה בנושא זה, והיא ענתה חד משמעית: "תפקידי לדאוג שתהיה אוירה טובה בכיתה כך שתלמידות לא תיפגענה ושיהיה להם טוב". שאלתי אותה "כיצד ניתן לתת לאדם תפקיד שלא ניתן להבטיח שיוכל לבצע?" המורה לא הבינה את שאלתי. המשכתי להסביר: "הרי כדי שתהיה אוירה טובה בכיתה צריך שהבנות תתנהגנה יפה, תדאגנה זו לזו ולא תפגענה בחברותיהן. האם הסברת להן כיצד צריך להתנהג? האם הסברת להן מה הן ירוויחו אם תנהגנה יפה האחת ברעותה? האם אמרת להן שבכיתה עם אוירה נעימה נעים ללמוד?"
"הסברתי הכל" , ענתה המורה. "ואף עשיתי פעילויות חוויתיות רבות להמחיש זאת."
"ברור, הרי דברים אלו נלמדים עוד מתקופת הגן. וברור שהן לא שכחו את כל מה שלימדו אותן!
על אף שהן יודעות הכל, הן בוחרות להרע זו לזו. את עושה את תפקידך מצוין, ולמרות זאת, הן בוחרות לא להקשיב לעצותיך. ולבחירה הזו שלהן את לא יכולה להיות אחראית. התפקיד שלך הוא לא לדאוג לאווירה טובה בכיתה, תפקידך הוא ללמד אותן והתפקיד שלהן הוא לשמוע ולעשות. את עושה מעל ומעבר על מנת שתהיה אווירה טובה בכיתה, אבל בסופו של דבר הן אחראיות על האווירה הטובה בכיתה! הן צריכות לשמור ולעשות ולקיים את מה שאת לימדת אותן. מכאן שלא נכשלת בדבר!"
"אני חושבת שאני מבינה", היא אמרה. "לקחתי את כל האחריות עלי והסרתי אותה מהן. כדי ליצור את השינוי עלי להחזיר להן את האחריות על המתרחש בכיתה."
בסוף השיחה כתפיה כבר לא היו שחוחות והעיניים שדמעו קודם חייכו עתה. לבסוף היא אמרה, "עכשיו אני מבינה שתחושת הכישלון אינה במקומה. אני את חלקי עשיתי!"
לאחר כחודש פגשתי את המורה, שסיפרה לי בחיוך כי המצב החברתי בכיתה השתפר פלאים. המורה החליטה למנות מבין התלמידות "ועדת שלום", שתפקידה לפתור וויכוחים וסכסוכים המתעוררים בכיתה. באורח פלא כמות התלונות והבעיות שהגיעו לוועדה הייתה מעטה מאוד. הרבה מהבעיות נפתרו בין הבנות עצמן וכמות המריבות פחתה באופן ניכר.
"מה עשית חוץ מלמנות את הועדה?" שאלתי. "כלום" ענתה המורה.
"העברתי להן את האחריות והפסקתי להרגיש אחראית על כל סכסוך ומריבה שיש בכיתה. זה לא אשמתי אם הן מחליטות להרע לעצמן. ברגע ששחררתי את עצמי מהאחריות על האווירה החברתית בכיתה הן לקחו אותה מיד על עצמן והתחילו לדאוג שיהיה להן נעים בכיתה."

בתי ספר רבים שבהם יש מורים או מנהלים בוגרי חוגי הורים של שפר, פונים ומבקשים השתלמות בגישת שפר. בבתי ספר אלה מתחוללים שינויים, ברמה הכיתתית וברמה פרטנית מול תלמידים מאתגרים. מתחולל שינוי במערכת היחסים בין בית הספר להורים ובין המורים לתלמידים.
המורים מגדירים לעצמם מחדש את תפקידם ומאפשרים לתלמידים לקחת את האחריות על עצמם.

הפוסט הבא
שיחה בין הורה למורה
הפוסט הקודם
״קולה של אמא״ כנס קהילת אמהות תשע״ו

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Fill out this field
Fill out this field
יש להזין אימייל תקין.

תפריט
Call Now Button