"כמעט לא עשיתי שום דבר עם הילדים הקיץ… מסכנים…"

כתבה תמי כהן מנחת הורים בגישת שפר:

"כמעט לא עשיתי שום דבר עם הילדים הקיץ… מסכנים…"
אם גם אתן מכירות את התחושה הזו, אתן לא לבד.
זוכרות את הסגר שהוטל עלינו עם פרוץ הקורונה? להרבה הורים זה לא היה קל, אבל אני בזמן הסגר, במיוחד בחופש, הרגשתי תחושת הקלה מסוימת שלא הכרתי.
הרגשתי שקיבלתי פטור מ"לעשות משהו".
אני זוכרת למשל את חול המועד פסח.
במקום לנסות לתכנן לאן לנסוע ועם מי, מה לעשות, איפה לטייל, מה לארוז ועוד… פשוט ישבנו בבית, כי היה סגר.
בעוד שאנשים אחרים הרגישו חנוקים וכלואים, ושקשה ונמאס כבר להיות בבית, ורק חיכו שיאפשרו לצאת לטיולים או לאטרקציות או לבתי קפה, בתי קולנוע וקניונים,
אני, הרגשתי שקיבלתי פטור.
יש סגר. אי אפשר לעשות כלום. זהו. נשארים בבית. איזו הקלה.
גרנו אז בבית קטן, כך שהרבה מקום לא היה… אבל כנראה שהייתי כל כך נינוחה במצב הזה שהם ספגו ממני את האווירה הזו ולא טיפסו על הקירות.
אני אפילו לא בטוחה מה עשינו כל היום, אבל הזמן עבר בנעימים.
לעומת זאת עכשיו, לקראת החופש הגדול, זה סיפור אחר.
עכשיו אני מסתובבת עם הרגשה ש"אני צריכה לעשות משהו".
אני צריכה לטייל או לקחת את הילדים לים או לקולנוע, או לבאולינג או למוזיאון, או לפחות לעשות ליד הבית קומזיץ או פויקה או סדנת בישול או מקרמה או סליים,
ואני לא.
אני לא עושה את הדברים האלה, כי אני לא מספיקה, כי אין לי כוח, כי לא מתחשק לי, כי אני שונאת לארוז.
הנה, אמרתי את זה.
למה אני מרגישה שאני צריכה? כי עד שיש חופש, לא ננצל אותו?!
ולפעמים מתגנבת לי לתך הראש מחשבה מלחיצה: "עכשיו חופש! חופש!! צריך לטייל, להנות, לבלות, לצבור חוויות. ואת יושבת בבית?? מה נסגר איתך?!
ומה עם הילדים? לא מגיע להם לבלות קצת?? מה הם יספרו כשיחזרו מהחופש…? מה הם יזכרו???"
אז כדי לעזור לעצמי להרגיש טוב בנקודה הזו, אני מזכירה לעצמי כמה דברים:
1. אם בסגר זה היה בסדר (וזה היה!), אז זה בסדר גם עכשיו.
2. הילדים לא מסכנים. החופש הגדול הוא חופש מבית הספר, מלמידה ומלימודים. זה לא אומר שחייבים "לעשות משהו" בזמן הזה, אלא רק לא ללכת לבית הספר. כל השאר זה בונוס.
3. אני לא אחראית הוואי ובידור. אני אמא. זה לא אותו דבר. זאת אומרת, לפעמים ממש מתחשק לי לעשות משהו מבדר או כיף ואז אני לוקחת את הילדים וזה סבבה. אבל זה ממש בסדר אם לא.
4. שום דבר לא יברח. לא הקניון, לא הקולנוע וגם לא מסלולי הטיול. כשכן יהיה לי חשק וכוח – נלך.
5. הילדים יכולים להיות מרוצים ושמחים בחלקם גם ככה. עובדה – בזמן הסגרים הם היו סבבה לגמרי. לא קיטרו, לא התבכיינו והיו שמחים. זה שאפשר זה לא אומר שחייבים.
6. שביעות הרצון של הילדים לא תלויה בי. אף אחד לא מבטיח לי שאם אקח אותם לאטרקציה הכי שווה ביקום הם יהיו מרוצים ואסירי תודה ויזכרו את זה לכל החיים. הם יכולים לגמרי לריב על המקומות באוטו או על מי שתה יותר מיץ.
7. אני לא תלויה בשביעות הרצון של הילדים. זה נחמד ונעים כשהם מרוצים, אבל זו לא המטרה שלי בחיים וזה גם לא התפקיד שלי. מטרתי להראות להם את הדרך, להוביל אותם בכיוון שאני מאמינה שהוא הנכון, להכין אותם להתמודד עם החיים, ולכוון אותם להיות בני אדם טובים, ערכיים, שעוזרים לאחרים ותורמים לחברה. וזה יכול לקרות גם בלי אטרקציות.
8. עדיף להסתכל על חצי הכוס המלאה – הקורונה מרימה ראש, אז פחות חשיפה למקומות הומי אדם וילדים מנוזלים נשמע כמו רעיון לא רע…

אם גם את כמוני אוהבת להיות בבית, אני מקווה שעזרתי לך ושאת מרגישה יותר בטוחה בעצמך ובבחירות שלך.
ולבסוף, תסמכי על הילדים שלך, הם שלך ולכן מסוגלים להתמודד ולזרום עם הבחירות שלך.
חופש נעים

הפוסט הבא
"עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה" האמנם?
הפוסט הקודם
איך מלמדים את הילדים להכיר תודה?

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Fill out this field
Fill out this field
יש להזין אימייל תקין.

תפריט
Call Now Button