פעמים רבות אנו מרגישים כהורים שחינוך ילדים היא משימה רבת אחריות שנתונה בידנו ואם אנו נטעה ח"ו יש לנו אחריות רבה על הכשלון שיצמח מזה.
הרבה מן הדימויים סביב המחנך, בין אם הוא הורה ובין אם הוא מורה, הם דימויים שמתארים עד כמה העתיד של הילד נתון בידי המחנך.
לפי גישה זאת המחנך מתואר כיוצר, כמעצב אישיות, והילד- כחומר ביד היוצר. ואז ממילא אם המחנך הוא יוצר, הילד הוא בסך הכל חומר גלם. האחריות על עיצוב אישיותו לא יכולה להיות בידו אלא על ידי ה"מומחה" שיודע איך עובדים עם "חומרים" כאלה. ולכך צריך שכל הורה יהיה מומחה. ויבין היטב כיצד יש לעצב נפשות.
גישה זאת מעמידה אותנו בבעיה.
מצד אחד- הרי לא כל אחד באמת מוכשר ליצור בחומרים כאלה. ומה נעשה שלרוב העולם יש ילדים…
ומצד שני המציאות טופחת על פנינו ואנו מגלים שלילד יש רצונות משלו, וגם מחנכים מומחים לא מצליחים לשלוט במה שיוצא מהרצון הזה…
יש דימוי אחר שמצאתי בדברי האדמור מפיאסצנא הי"ד שמתאר לטעמי באופן מדויק יותר את תפקידו של המחנך. הוא פונה אל המחנך לראות את עצמו כגנן בגן ה'. תפקידו של הגנן שונה מבעלי המלאכה האחרים כי הוא עובד עם "חומר" אחר שמצריך אמונה כדי לפתחו.
התייחסות דומה מצאנו בחז"ל לתפקידו של האדם העוסק בגידולי הקרקע.
'"והיה אמונת עתיך…' – 'אמונת' – זה סדר זרעים…" (שבת ל"א)
במדרש תהילים מופיע רעיון דומה:
"תורת ה' תמימה…" – זה סדר נשים,
"עדות ה' נאמנה מחכימת פתי" – זה סדר זרעים, שהוא מאמין בחיי העולם וזורע…
האמונה והזריעה קשורות זו בזו. שמאמין בחי העולמים וזורע. עצם העיסוק בחקלאות מחייב את האדם להיות בעל אמונה גדולה.
התלות של החקלאי בריבונו של עולם היא גדולה. ולמרות שזו "אומנותו" אין היא תלויה בו, ולכן חייב הוא להיות בעל אמונה כדי להמשיך במלאכתו.
ויש צד נוסף בזריעה ששונה ממלאכת היוצר או הבנאי:
לחומר איתו עובד הקדר או האדריכל יש תכונות אבל אין בו כח צמיחה טבעי. בזרע הנטמן באדמה יש כוחות של צמיחה שיצאו אל הפועל גם בלי טיפול יומיומי. ויכול להיות גם באקראי או בטעות שנזרע זרע באדמה וצומח ממנו עץ לתפארת. האמונה של החקלאי מלאה בענווה מול המציאות שתלויה לא רק בו, ומול כוחות הצמיחה שמתגלים לפניו. והוא יודע מה תפקידו ולא מעבר לכך.
בנוסף יש עוד צד של אמונה שמצריכה מלאכת החקלאות. כל התכונות והיכולות של העץ הבוגר טמונות באותו זרע. גם כאן הדבר מצריך אמונה לזכור שאמנם יש פה רק זרע של אתרוג אך ממנו יצאו אתרוגים רבים ומהודרים.
כך גם אומנותו ואמונתו של המחנך. בילד יש כוחות צמיחה טבעיים. אנחנו משתדלים לאפשר את התנאים המיטביים לצמיחתם. אך לא הכל תלוי בנו. יש בעולם סופות והתמודדויות שלא ניתנו בידנו. אבל אנו מצוידים באמונה ברבש"ע שמלווה את הצמיחה לא פחות מאיתנו.
ויש פה גם ענווה גדולה מול המציאות.
כך גם הילד עצמו. אמנם הוא נראה כזרע בלבד אך יש לנו אמונה וידיעה שיש בו הכל. בכוחות העתידיים טמונים בו ובכח בחירתו הוא עתיד להיות לפאר והדר בע"ה.
מהו אם כן תפקידנו?
אנחנו מובילי דרך. בוחרים היכן לשתול את הנטע הצעיר, מכוונים אל המטרה לחבר את החוליה לשרשרת הדורות. להזין אותה במה שירשנו מאבותינו.
וזאת מתוך מחויבות לא רק לשתיל הרך אלא מתוך מחויבות לאלה שהיו לפנינו.
ולכן עיקר תפקידנו הוא בחינוך לחיבור למשפחה, לשבט ולאומה. חינוך לחיבור אל השרשרת המופלאה שזכינו להיות חלק ממנה.
