כתבה בשמת נדיבי טאובר מנחת הורים בגישת שפר
זרעי קיץ נישאים ברוח,
מעירים זיכרונות,
ואת ההבנה
שהחופש הגדול ממש מעבר לפינה
ובקרב הורים רבים מורגש קוצר הנשימה.
העלנו את רמת הכוננות,
תכנונים מדויקים,
חששות מהוצאות כלכליות,
ותסריטי אימה
מה עושים עם ילדים בבית כל התקופה?
נקודת המוצא היא שנעשה הכל.
נשלם, נסיע, נוותר על ימי עבודה,
רק כדי שלילד תהיה תעסוקה.
ובתוך הטרפת, והלחץ שהקיץ יהיה מוכן
חושבת ותוהה:
איך זה הגיוני שחופשה
שנולדה במטרה
כדי שהילדים
יצטרפו ויעזרו בפרנסת
המשפחה,
הפכה שם קוד
לחודשיים מאתגרים ומתישים
בהם אנחנו ההורים,
עושים הכל שיהיו בה
כמה שיותר עיסוקים?
חושבת על עצמי כאמא,
האם בכל השפע והטוב הזה
אנחנו לא קצת מפספסים?
האם אנחנו בכלל מאמינים שאפשר
'לצמוח ולגדול בחופש הגדול'
שיש מציאות כזו ש
"הכי נחמד בחופש הגדול
פשוט להיות לבד"
או שאולי נעמי שמר קצת התבלבלה?
בתוך תוכי, אני יודעת את התשובה.
אומנם הזמנים השתנו,
וכהורים רובנו מסתדרים בלי המשכורת של הילדים.
אבל איפשהו, במהלך הזמן
התמלאנו פחד ואיבדנו את המטרה.
הילדים שלנו, גם אם בגיל הם עוד קצת קטנים
בנפשם הם ענקיים וכל יכולים.
קייטנה אחת מספיקה,
ואני כאמא לא על תקן של מפיקה.
אין באמת צורך ש 'לוח-החופש'
יהיה עמוס בכל טוב.
יש לי אמון מלא בילדים שלי
שגם השעמום יביא עמו טוב.
קיבלתי החלטה שיולי-אוגוסט
הם כבר לא שם קוד לצרה גדולה.
אני בוחרת להסתכל עליהם
בצורה קצת שונה.
איזה כיף לילדים
שככה באמצע החיים
יש להם הפסקה מלימודים.
אך לצד החופש שלהם
יש עוד עולם שלם
שממשיך לתפקד.
מוזמנים לקרוא ולקבל מידע נוסף אודות:
