זה מדהים כל פעם מחדש להבין כמה אנחנו שונים,
חלק משתפים שמאז המלחמה הם הרבה יותר קרובים, מישהי כתבה התחלנו לדבר כמו פעם כשהיינו חברים, מוצאים את עצמנו מדברים ומדברים ולא על הילדים ????, מישהי אחרת כתבה פתאום אני מבינה כמה הוא עושה בבית, כמה דברים היו תחת אחריותו שלא הייתי מודעת אליהם.
חלק דווקא בדיוק הפוך, היא מוצאת את עצמה מאוד כועסת כרגע שהכל עליה, שהוא לא שם, שהוא לא כותב מספיק, מעדכן מספיק, מגיע מספיק ועוד ועוד….
ובאמת שאין משהו אחד שקורה לנו, בתוך הצונמי המטורף שנחת עלינו כל אחד מאיתנו מגיב, מרגיש אחרת.
את כולנו זה זעזע אבל כל אחד מאיתנו מגיב בצורה שונה.
אני מצאתי את עצמי פתאום קצת כועסת, בעלי כבר פטור מהמילואים ומתנדב כבר כמה שנים ועד כה התמודדתי עם זה בצורה טובה, הבנתי שזה הרצון שלו, אז להתמודד ביום יום עם הכל כשהוא היה נוסע, זה היה בסדר.
אבל פתאום מהרגע שהוקפץ בשמחת תורה לדרום ( ועדיין לא חזר) ואני מבינה את הסיכון והמורכבות, פתאום עלה בי צד שהתחיל לכעוס ולומר לעצמו:
איך אתה מחליט להסתכן בהתנדבות?
שנים היינו בסיכון הזה לא מבחירה אבל עכשיו כשאתה יכול לא להיות שם?
מה אם יקרה לך משהו?
לראות את הילד בוכה ולהיות חזקה, כשאני יודעת שאתה מתנדב ועוד המון מחשבות שלא יצרו קירבה ????.
אין לי תשובות חכמות, יכולה רק לכתוב לכם מה עזר/עוזר לי להתמודד עם המורכבות והשאלות שלי.
הדבר הראשון הוא שאני לא רוצה להיות בת זוג כועסת, הוא עובר מספיק איפה שהוא נמצא והדבר האחרון שאני רוצה זה להכביד עליו ולהתרחק ממנו ולכן לריב איתו על העניין אני החלטתי שזו לא אופציה מבחינתי, למרות שהכיייי רציתי להגיד לו בואאאאא תתנדב בבית.
דבר נוסף הזכרתי לעצמי שהתחתנתי איתו, גם על בסיס הלב והנתינה התמידיות שלו, ההתנדבות שלו לא שונה מהנתינה והטוב היומיומי שלו, אז מה פתאום כשהתכונות האלו לא "משרתות אותי" או לא מסתדרות עם הרצונות שלי אני מתחילה לרקוע ברגליים?
אדם בסופו של דבר מעבר להיותו בן זוג, צריך לחיות עם עצמו, עם האמונות וההחלטות שלו, עם האני מאמין הכי עמוק שלו.
אני לא רוצה שהוא יבחר דברים שכל החיים יכאיבו, יקשו, יכרסמו בתוכו בשבילי, לא לא זה לא משהו שאני רוצה לשאת על כתפיי ולא משהו שאני רוצה שיישב בנינו.
אז כן יש ימים שהעצב והפחד גדולים יותר ואיתו מתחיל הכעס שוב לבצבץ ואני שוב ושוב מזכירה לעצמי איזו בת זוג אני רוצה להיות עכשיו, איזו אנרגיה אני רוצה לצקת בזוגיות שלנו.
כי על רוחות המלחמה בחוץ אין לי שום שליטה אבל כן אני יכולה לבחור אם אני רוצה להכניס את רוחות המלחמה אל הזוגיות שלנו.
שיחזירו לנו בע"ה את כל החיילים והחיילות בריאים ושלמים בגוף ובנפש ושנדע ימים טובים ושקטים יותר.
כתבה: מיטל חדד מסורי
