ושוב מגיע חודש אלול שמציין בתרבות היהודית את הזמן לבחינה עצמית מחודשת.
חשבון נפש, בקשת מחילה והחלטה בנוגע לשינויים. הבעיה שחשבון הנפש הזה מוביל לעיתים להלקאה עצמית שלא בטוח מובילה אותנו להתקדמות.
פעמים רבות אני מוצאת את עצמי מתאמצת שעות נוספות לעשות את הכל הכי מושלם שאפשר.
הכי נקי, הכי מסודר, הכי טעים, הכי מקצועי, הכי בחכמה, הכי רגיש, האמא הכי, בת הזוג הכי ועוד הכי, באלפי נושאים שונים. הקושי הוא שזוהי עבודה בלתי פוסקת המעיקה על החיים.
כשאני מצליחה אז הכל טוב, אבל כשזה לא הכי, אז אני שופטת את עצמי למוות.
לשיפוטים העצמיים יש מטרה טובה לכאורה.
כך אני אשתפר ואתקדם… בפועל, זה רק מחליש ומדכא.
אז יש פתרון, לקבל את מה שיש, לאהוב את זה כמו שזה ולהודות שאני בן אדם ואי אפשר להיות מושלמים. על פניו נשמע על הכיפאק אבל הבעיה היא שאם אני מוותרת על הביקורת אז איך באמת אתקדם?
המחשבה הזו, שהשיפוט העצמי מחויב המציאות כדי להתקדם זו המחשבה שתוקעת אותנו.
זה בסדר לרצות להתקדם, להצליח ולהיות הכי ולחפש איפה צריך לתקן, השאלה האם אני מייחסת משמעות של ערך עצמי לתוצאה.
האם אני חושבת שאני בעלת ערך, רק כאשר אני בסדר, או מצליחה או מושלמת, כל אחד והסיפור שיש לו בראש.
כאשר אני מאמינה למחשבה שאני בעלת ערך בלתי מותנה. פשוט מעצם היותי אדם, הבנה עמוקה של מהות פנימית שקיימת בי ללא תנאי, אז אני לא תלויה בתנאים אחרים שיגרמו לי להרגיש שווה ובעלת ערך.
כך אני יכולה לעשות משהו ולרצות שזה יהיה הכי בסדר אבל אני לא תלויה בתוצאה. לכן אם התוצאה לא תראה לי, אוכל להתבונן עליה ולומר לעצמי, את זה אעשה אחרת בפעם הבאה.
כך מצד אחד אני יכולה להתקדם ולהשתפר אך בלי להפיל את עצמי בהלקאה עצמית ללא תועלת.
במקום להיות עסוקה במרדף הבלתי אפשרי אחרי תחושת ערך מדומה, אני עסוקה בתפקיד שלי בעולם, במשמעות, בהתקדמות פנימית חברתית ואנושית.
תחושת הערך הבלתי מותנית, נותנת לי את האנרגיות להשפיע, לשנות ולקיים את תפקידי בעולם.
כתבה: נעמה אלפסי מנחה ויועצת בגישת שפר
מוזמנים להתרשם מקורסים מקצועיים ומקוונים שלנו בתחום ההורות:
