אני אמא במשרה מלאה לילדים חמודים וגם מורה בחינוך מיוחד.
פעם חשבתי שכדי שתינוק יגדל ויתפתח, צריך להשקיע ללא הרף, פיזית, נפשית וכמובן – ממונית.
פעם חשבתי שכדי שילד יגדל "נורמלי", צריך להשקיע "זמן איכות" או "שעת רצפה", צריך לשבת איתו על חוברות עבודה, משחקים מפתחים, לשלוח אותו לחוגים של ציור, פיסול, חשיבה וכדומה…
פעם חשבתי שילד עד גיל 8 לא צריך לאכול בסכין ובמזלג, ועד גיל 9 אסור לו ללכת לבד ברחוב.
פעם חשבתי שגיל ההתבגרות מתחיל בגיל 10 או אולי 12, ושצריך להרצות ולהסביר למתבגר כל יום, כל היום, 24 שעות ביממה, ואם אפשר אז גם 25 שעות…
פעם חשבתי שכדי להיות אמא טובה צריך וצריך וצריך, ומהר מאוד אמרו לי שאני רק – "אמא די טובה".
אז הלכתי ללמוד את המקצוע העתיק בעולם: "אימהות". למזלי למדתי לפי גישת מרכז שפר, ושם גיליתי שלא צריך ספרים ומחברות, אלא שכל חושב ולב מרגיש; ושבעצם אני האמא הטובה ביותר לילדים שלי,מתוקף היותי האשה שסחבה אותם תשעה חודשים ברחמה (ועוד איך), הרגישה כל תנועה, וילדה אותם במזל טוב. ובכלל אין שום מקום להשוות בין הילדים שלי והילדים של שכנתי, כי כל אחת מאיתנו היא אמא אחרת לחלוטין, וכל אחת מאיתנו היא האמא הטובה ביותר בעולם. לילדים שלה.
התגלית המרעישה שהממה אותי במרכז שפר, היה משפט אחד שאמרה יעל אליצור: "לגידול ילדים אין תנאים". ואני מוסיפה ואומרת שגם אין כללים. למתכון מוצלח צריך פשוט הרבה אמון ועין טובה לא פחות.
