כולנו רוצים לפתח עצמאות אצל הילדים שלנו, לבנות בהם יכולת ועמוד שדרה.
הדבר העיקרי שעוצר אותנו, הוא שקשה לנו להפנים: זה לא רע שיהיה לילד שלנו קשה.
קושי זו לא מילה גסה.
שיתפה אותי אמא בייעוץ שהבן שלה מתקשה בלימודים ולכן ביום התעודות היא מעדיפה שלא יגיע לבית הספר כדי לא לעמוד מול הכשלון שלו.
מה שמדהים פה הוא שאנחנו לא שמים לב שאנחנו מונעים מילדינו את מה שדווקא בונה אותנו.
האם גם עבורנו, בחיים שלנו, קושי הוא מילה גסה?
האם גם לנו המבוגרים יש אפשרות לא להגיע לפגישת משוב עם המנהל בעבודה כי אנחנו מרגישים שזאת תהיה פגישה לא פשוטה?
האם לא צמחנו מקשיים שנדחפים אלינו לחיים בלי הזמנה?
מאיזה גיל נחשוף בפני ילדינו את החיים עצמם? האם יש גיל כזה? המציאות מזמנת קשיים, האם העלמתם מהילדים תצמיח אותם, או אולי להיפך?
אם אני תופסת את הילד שלי כשביר וחלש, כמובן שהציפיות שלי אליו יהיו בהתאם .
לעומת זאת אם אני תופסת את ילדי כמסוגלים אני אתייחס אליהם ככאלה.
ואצפה לגדולות.
בני האדם באופן טבעי רוצים להענות לציפיות של סביבתם.
אם המנהל שלי ייתן לי פרויקט גדול, אפילו קצת גדול ממידותי, אני אולי קצת אבהל בהתחלה, אבל זה זה ייתן לי תחושה שמאמינים בי ושמעריכים אותי. ואני אעשה הכל בשביל להביא לידי ביטוי את הגודל הזה.
אז צריך קצת להתגבר, לעמוד על מקומי ולא להדחף, מתוך ההרגשה המעצימה שאני יודעת שאתה גדול ויכול, שקיבלת התמודדות ויש בך כוחות עצומים. עמידה כזו היא השדר הכי מצמיח, שדר מלא אמון ומגדל בטחון עצמי לילד. כי הידיעה שברגעים אלה נבנית פה עצמאות, נבנית פה קומה חדשה היא ידיעה מרגשת.
יום עצמאות שמח
כתבה: חיה'לה אליצור – מנחה ויועצת בגישת שפר
מוזמנים להתרשם מקורסים מקצועיים ומקוונים שלנו בתחום ההורות:
