"אני לא יכולה יותר אני צריכה שכפ"ץ וקסדה כדי להיכנס לשם. זאת מלחמה!"
"מה את פוחדת? קטן עלייך! הם ילדים."
"איזה ילדים? הם מפחידים אותי הם גומרים אותי"
"יעל אין לך ברירה הם צריכים לגשת לבגרות בהיסטוריה ואין מישהו אחר שילמד אותם."
מבוהלת ומובסת נכנסתי למלחמה היומית שלי בכיתה יא
קטע משיחה שלי עם סגן מנהל 2010
זאת הייתה הכיתה הכי פרועה בבית הספר, תלמידים שקרקסו את כל מי שנכנס ללמד אותם.
ואני הייתי צריכה להגיש אותם לבגרות בהיסטוריה.
הם הוציאו ממני את הגרסה הכי מכוערת שלי
זה היה כ"כ רחוק מאיך שדמיינתי.
רציתי להיות עבורם דמות משמעותית, אהובה, מצחיקה שמשפיעה עליהם, שבשיעורים שלה יש דיונים, הם יתעניינו ויבנו עוד קומה בזהות האישית החברתית והדתית שלהם.
ובכן זה לא קרה! הם ניגשו לבגרות בדם יזע ועצבים של שני הצדדים.
חלקם הוציאו ציונים טובים חלקם פחות.
כ"כ רווח לי כשהסיוט נגמר בסוף כיתה יא.
באותן שנים במקביל לסיפור הזה חציתי את הרוביקון של חיי עשיתי צעד שאין ממנו חזרה …למדתי בשפר הנחיית הורים. מהלך ששינה את חיי ואת חיי משפחתי
כל מה שלמדתי בשפר לקחתי איתי הביתה וכמובן אל הכיתה.
הצלחתי לעשות שינויים עצומים בהתנהלות שלי, לסלק פחדים ומחשבות בתפיסה שלי את עצמי את המקצוע ואת היחסים עם התלמידים שלי.
הלימודים אפשרו לי לראות את המציאות דרך פילטר אחר.
הבנתי שאני מורה משקיענית שאני אוהבת את המקצוע שלי ואני עושה את כל מה שאני יכולה ואת מה שנדרש ממני.
מגיעה בזמן, מכינה שיעורים מעניינים, מחברת מבחנים שמותאמים לדרישות. אבל האחריות שרבצה על כתפי הכניעה אותי, הלחיצה אותי, הם צריכים לגשת לבגרות ולה צ ל י ח.
וזה התפקיד שלי לגרום להם להצליח!
בשפר למדתי שהאחריות ללמוד היא של התלמידים אני לא יכולה לגרום להם ללמוד לא במחמאות ולא בעונשים.
אני יכולה רק ללמד.
תלמיד שלא לומד לא אוכל להכריח אותו ללמוד.
אחרי ההבנה הזאת נכנסתי לכיתות שלי עם סטייט אוף מיינד אחר וגם התגובות שלי להתנהלות שלהם היו אחרות.
הסיפור שלי לעצמי היה רך יותר, לא הייתי צריכה להיאבק עם התלמידים שלי על היותי המורה ועל כך שאני מנהלת את הכיתה ע"פ כללי בית הספר.
התנהגויות בעייתיות הפסיקו במידה רבה לערער אותי והתגובות שלי היו שונות. לפעמים לא הגבתי, לפעמים הגבתי בהומור ולפעמים עשיתי הצגה שאני כועסת אבל בפנים בפנים צחקתי והייתי משוחררת מהייסורים מהפחדים ומהלחץ שלי.
פתאום הייתי מלאת חמלה כלפיהם בניסיון שלהם להיות חלק מהשיעור רק בפן השלילי.
בהדרגה הפכתי קלילה, אם תלמיד הפריע הוא קיבל משימת השלמה וגם זה ניתן ברוח טובה (תשאלו אותם מה זה חייך אכלת אותה).
באחת הפעמים תלמיד שהפריע וקיבל משימת השלמה ביקש ללמד את השיעור במקומי ונעתרתי וזו הייתה חוויה מעלפת.
זה לא שכולם הפכו רובוטים והתחילו ללמוד אבל התלמידים הבינו שיש מורה בכיתה שיודעת לאן הולכים ושכולם הולכים אחריה בדרך להצלחה.
הבנתי שאין לי כוחות מאגיים לשנות אותם וזה הקל עלי משמעותית.
בזכות שפר בשנים האחרונות אני חווה נחת ורוגע. אני מגיעה לבית הספר בחיוך ושמחה.
התלמידים שלי הם מקור הגאווה שלי ואני אוהבת אותם כאילו היו ילדי הפרטיים.
בספטמבר התחלתי את שנתי ה 23 באותו בית ספר!! והיד עוד נטויה.
זכיתי בשני פרסי הצטיינות משמעותיים בשל גישתי החינוכית.
את הפרחים לשפר בבקשה ????
כתבה: יעל רוזן
