יעל זלוטניק, מנחה ויועצת בכירה בגישת שפר, מרצה במסלול הכשרת המנחים של מרכז שפר
לו היה באפשרותי לתת לכל המורים בעולם עצה אחת בלבד, הייתי אומרת:
שאלו את עצמכם, תמיד, מול כל בעיה: "מה המטרה החינוכית שלנו?".
בזכות שירה, למדתי לשאול את השאלה הזו.
שירה הייתה תלמידת כיתה י', יתומה מאב. היא התחברה עם נוער נושר מהשכונה, נעדרה לעיתים קרובות, וכשכבר נכנסה לשיעור היא פטפטה. הציונים ירדו, היא לא הגישה עבודות ולא למדה למבחנים. היא טענה שהלימודים לא מעניינים אותה.
כבר שלחנו את שירה לשיחות עם הפסיכולוגית, התרנו לה לאחר פעמיים בשבוע ונתנו לה שעות תגבור. התוצאה הייתה פחות עימותים ופחות כישלונות במבחנים, אבל זה לא שינה את ההתנהגות של שירה.
הרגשנו במבוי סתום.
יחסנו את ההתנהגות שלה ליתמות, לחברויות ולאי ההתעניינות בלימודים. לא עצרנו לשאול מה היעד החינוכי, לאן ראוי לה להגיע ומה התפקיד והמטרה שלנו, מבחינה חינוכית.
כדי למצוא פתרון חינוכי, חייבים תחילה לנסח מטרה. מי שפועל מתוך יעדים הוא מנהיג ומוביל. מי שלא, הוא בסך הכל מגיב סידרתי. כל כך פשוט, וכל כך לא מובן מאליו.
חינוך הוא תהליך בו הילד לומד להיות בוגר על פי המקובל בחברה בה הוא חי.
האדם הבוגר מתאפיין בכך שהוא לוקח אחראיות, הוא עצמאי. אדם בוגר משתלב בחברה ומתאים את עצמו למסגרת. הוא מסוגל להתמודד עם אכזבות וכישלונות ולחפש פתרונות לקשיים שעומדים בדרכו. האדם הבוגר, בתפיסה היהודית, רואה את עצמו כחלק מהכלל ותורם לכלל.
הכיתה היא קהילה בזעיר אנפין. כשיש ציפייה שהתלמידים יתאימו את עצמם לקהילה, לדרישותיה וצרכיה, אז מתרחשת חניכה והתבגרות. כשאנחנו, המחנכים, מתייחסים לתסכול ואכזבה במהלך הלמידה כחלק נורמאלי מהחיים, גם אז מתרחשת חניכה והתבגרות.
כולנו יודעים שבני אדם שונים זה מזה. לכל אחד יש מגבלות וכישרונות. לכל אחד יש "סיפור". יש מי שמסיק מכך שבית הספר האידיאלי הוא זה שיציע מערכת לימודים ומערכת מבחנים התפורה לפי מידתו של כל תלמיד ותלמיד. בשרות הרעיון הזה, משווקים לנו הוראה דיפרנציאלית, שעות פרטניות, תגבורים, שיחות אישיות ושיחות עם היועצת. ולמי שמתקשה, גם התאמות, הקלות וכן הלאה.
האם באמת בית ספר "מותאם – תלמיד" יקדם יותר את התלמידים? יחנך אותם יותר טוב?
נחזור לשירה. כשויתרנו לה והתחשבנו – כביכול התחשבנו – בה, לימדנו אותה בעקיפין, שאנחנו תמיד מגיבים להתנהגות שלה, אך לא מצפים ממנה לפתח התנהגות בוגרת. בכלל לא קלטנו את זה עד ששאלנו את עצמנו מה המטרה החינוכית.
מתוך המחשבה הזו, בחרנו לשנות גישה עם שירה.
הסיפור של שירה הוא סיפור אמיתי. פגשתי אותה לפני שבוע ביציאה מהסופר. "המורה יעל" היא קראה, חיבקה אותי ואמרה: "מאיפה הייתה לכם החכמה לדרוש ממני להיות כמו כולם? בזכותכם יש לי היום משפחה ומקצוע!"
פשוט שאלנו את עצמנו מה המטרה.
מוזמנים לקרוא ולקבל מידע נוסף אודות:
